רומן וסיפור אמיתי
רציתי להביא כאן, בכדי לשמוע דיעה, הקדמה לסיפור ארוך שאני כותבת. ההקדמה שונה משאר הסיפור, קצת כמו, "ערפל". לכן חשובה לי דיעה. זהו רומן על סיפור אמיתי, עם שינויים קלים: הקדמה נחה אל המיים, נשטפת עם הזרם. חסר רק מגע הידיים, שיגששו לבדוק בגופי, שפתיים, שינשרו בי כגשם. חסר רק מגע אהובי. החוף היה שקט, רק החול הרך, הדביק, ומעט צדפות ריקות, מציקות לכפות הרגליים היחפות. "תכנסי כבר" צעקו לה מרחוק, והיא נרעדה. "המיים קרים?" לחשה, טובלת רגל קטנה בגל גדול. "כנסי!" צוו עליה, היא לקחה צעד לאחור, מהססת. אך אז הלבנה הגיחה, כעגיל פנינה מכושף. וכבר המיים נראו מזמינים יותר, שלווים, מוכרים. בריצה היא פסעה פנימה, בולעת ויורקת מיים מלוחים, תוהה האם ים דמותיה הוא, אז היא צוחקת. בכל לילה חולמת היא חלום, וכל חלום מותיר לה רגש חזק של החמצה. לו רק ניתן היה להמשיך לעצום עפעפיים ריקים מאיפור, ולחלום… ולמרות שחלומות הן, רגשותיה הן מציאות. "מה התוכניות שלך להיום?" הקול המעשי מנער אותה חזק, כפעמון חלוד במפתן דלת ישנה עוד יותר. "אה…" היא בוהה בערבוביה שנחה על השידה הקטנה, ועל רצפת החדר הנעלמת. "רק קמתי" מתרצת את עייפותה. "אז תקומי מהר" מזרז הקול, מעשי ונמרץ. היא שטפה את פניה חזק, להסיר את הלילה, להסיר רגשות מוחבאים, שצצים רק שם, בחלום מתוק של בין ערביים, או בזה של אשמת הבוקר. הכפכפים הם קרועים קצת, והרגל בורחת מאחור, אך הם הכפכפים שלה. והם ידעו מה שהיא לא ידעה. אז היא נועלת אותם, את הישן והמוכר. כל הכוסות הן בכיור, והיא מתעצלת לשטוף אחת, אז היא לא שותה את התה של הבוקר. "צריך לשטוף כלים" מציק לה שוב המעשי, הנכון. "אני אשטוף" היא מבטיחה, מחפשת דבר מה לאכול במקרר. "צריך ללכת לקניות" "אני אלך" ורציתי שתעזרי לי עם הכביסה" הקול המעשי נאנח כמעה. "מה שהבטחת אתמול" "אני אקפל" "מתי?" לא מרפה. "עוד מעט" גונחת היא, ושוטפת כוס בלית ברירה. עדיף לגמור עם מה שצריך מהר, אז תעשה את שלא צריך. רק לשכב במיטה עם הסדינים התכלת והכתום, שצריך להחליף, ולבהות בתקרה, ולחלום. לחלום היא עושה טוב מידי. חבל שלחלומות אין ביקוש. היה לה קל יותר לו יכולה הייתה, להאשים את הסובב, המצב, אך הכל היה כה טוב, אולי קצת כמו קצפת מתוקה, מתוקה עד בחילה. היה נעים יותר אם הייתה לה הידיעה שחייה רעים אליה, שהיא סובלת. אז הייתה נחה בשקט על חטאיה, ומקבלת אותם בהבנה. אבל הייתה לה משפחה שמחה, אוהבת, מעודדת, מקבלת, היו לה חיים יפים. לכן לא תבין מדוע נפלה, מהו שדחף אותה, מהו ההרס העצמי שבוער לה בלב. לו הייתה עושה מה שעליה לעשות, בלי חלומות, אז הייתה מגיעה לשרצתה להגיע. אילו.
רציתי להביא כאן, בכדי לשמוע דיעה, הקדמה לסיפור ארוך שאני כותבת. ההקדמה שונה משאר הסיפור, קצת כמו, "ערפל". לכן חשובה לי דיעה. זהו רומן על סיפור אמיתי, עם שינויים קלים: הקדמה נחה אל המיים, נשטפת עם הזרם. חסר רק מגע הידיים, שיגששו לבדוק בגופי, שפתיים, שינשרו בי כגשם. חסר רק מגע אהובי. החוף היה שקט, רק החול הרך, הדביק, ומעט צדפות ריקות, מציקות לכפות הרגליים היחפות. "תכנסי כבר" צעקו לה מרחוק, והיא נרעדה. "המיים קרים?" לחשה, טובלת רגל קטנה בגל גדול. "כנסי!" צוו עליה, היא לקחה צעד לאחור, מהססת. אך אז הלבנה הגיחה, כעגיל פנינה מכושף. וכבר המיים נראו מזמינים יותר, שלווים, מוכרים. בריצה היא פסעה פנימה, בולעת ויורקת מיים מלוחים, תוהה האם ים דמותיה הוא, אז היא צוחקת. בכל לילה חולמת היא חלום, וכל חלום מותיר לה רגש חזק של החמצה. לו רק ניתן היה להמשיך לעצום עפעפיים ריקים מאיפור, ולחלום… ולמרות שחלומות הן, רגשותיה הן מציאות. "מה התוכניות שלך להיום?" הקול המעשי מנער אותה חזק, כפעמון חלוד במפתן דלת ישנה עוד יותר. "אה…" היא בוהה בערבוביה שנחה על השידה הקטנה, ועל רצפת החדר הנעלמת. "רק קמתי" מתרצת את עייפותה. "אז תקומי מהר" מזרז הקול, מעשי ונמרץ. היא שטפה את פניה חזק, להסיר את הלילה, להסיר רגשות מוחבאים, שצצים רק שם, בחלום מתוק של בין ערביים, או בזה של אשמת הבוקר. הכפכפים הם קרועים קצת, והרגל בורחת מאחור, אך הם הכפכפים שלה. והם ידעו מה שהיא לא ידעה. אז היא נועלת אותם, את הישן והמוכר. כל הכוסות הן בכיור, והיא מתעצלת לשטוף אחת, אז היא לא שותה את התה של הבוקר. "צריך לשטוף כלים" מציק לה שוב המעשי, הנכון. "אני אשטוף" היא מבטיחה, מחפשת דבר מה לאכול במקרר. "צריך ללכת לקניות" "אני אלך" ורציתי שתעזרי לי עם הכביסה" הקול המעשי נאנח כמעה. "מה שהבטחת אתמול" "אני אקפל" "מתי?" לא מרפה. "עוד מעט" גונחת היא, ושוטפת כוס בלית ברירה. עדיף לגמור עם מה שצריך מהר, אז תעשה את שלא צריך. רק לשכב במיטה עם הסדינים התכלת והכתום, שצריך להחליף, ולבהות בתקרה, ולחלום. לחלום היא עושה טוב מידי. חבל שלחלומות אין ביקוש. היה לה קל יותר לו יכולה הייתה, להאשים את הסובב, המצב, אך הכל היה כה טוב, אולי קצת כמו קצפת מתוקה, מתוקה עד בחילה. היה נעים יותר אם הייתה לה הידיעה שחייה רעים אליה, שהיא סובלת. אז הייתה נחה בשקט על חטאיה, ומקבלת אותם בהבנה. אבל הייתה לה משפחה שמחה, אוהבת, מעודדת, מקבלת, היו לה חיים יפים. לכן לא תבין מדוע נפלה, מהו שדחף אותה, מהו ההרס העצמי שבוער לה בלב. לו הייתה עושה מה שעליה לעשות, בלי חלומות, אז הייתה מגיעה לשרצתה להגיע. אילו.