נוטפת תשוקה
New member
רוכסן נסתר
ככה אני בוחרת את הארנקים שלי.
עור רך ונעים למגע. צבעוני ומעניין, שאוכל לזהות אותו מיד בתוך התיק הגדול. תאים שמתאימים בדיוק לכל ענייניי האישיים, תא לכסף קטן והכי חשוב, הרוכסן הנסתר.
חייב להיות בארנק רוכסן אחד קטן ונסתר, נחבא בין הכיסים, לא בולט, לא מושך תשומת לב.
שם אני מטמינה את החסכונות הקטנים שלי. לא מתחת לבלטות, לא בבנק, לא בבית, לא בעבודה, הכי צמוד אליי, ברוכסן הנסתר.
שטר לשטר נצבר, לאט, התא הסודי שלי מתמלא בשטרות בכל הצבעים, עד שאגיע ליעד הסופי. אז יצאו השטרות ויוחלפו לשטרות בצבעים אחרים. שטרות זרים שישמשו אותי בנסיעה הבאה שלי. לבד. לעיר זרה, בארץ זרה. פנטזיה...שתתגשם (ב"ה).
אני והרוכסן הנסתר שלי.
מתחילה לבנות את הסיפור. אסע לפגוש חברה שנסעה למשפחה בחו״ל, פה קרוב, לא טיסה ארוכה מידי, ימים ספורים, לבילוי קצת אחר, ניקוי ראש. אם זה יעבוד ויעבור את הביקורת, הכל פתוח...
מחליפה את השטרות. מזמינה כרטיס טיסה יחיד על אותה הטיסה שלו.
את מיקום המושב בטיסה נתאם בסמסים. הראשון שיירשם יודיע והשני יבקש את המקום הסמוך.
נפגש בטרמינל אחרי ביקורת הגבולות, כשאף עין צופיה ומכירה לא נמצאת בסביבה.
כך יתחיל המסע המרגש, החלומי, הפנטזיה והתגשמותה.
האור עדיין דולק, הנוסעים ממשיכים להכנס למטוס, הדיילות מובילות אותם למקומם, רעש והמולה רבה. נמצא את מקומנו ונתרווח על מושבי המטוס, צמודים. "לילה טוב" יאמר הקפטן, "ברוכים הבאים לטיסה שלנו, נטוס בגובה...מזג אויר נוח, בעוד כשעתיים נגיע אל היעד". מחייכים זה לזו, ממתיקים סוד השמור רק לנו. מתחילים בנסיעה על הקרקע, ואט אט תופסים תאוצה, ממריאים וההתרגשות ממריאה שחקים גם היא.
מתיישרים ומסתדרים, מנתקים את החגורות, משתחררים.
כוסית יין אדום מוגשת, "לחיי ההרפתקאה שבדרך" נושקות הכוסות זו לזו ולוגמים מהן, פעם אחר פעם, הפנים כבר סמוקות, החום זורם לאורך איבריי, נעימות ונינוחות פושטות בגופי. האור כבה, מורידים שמיכה ומתכסים. מחזיקים ידיים, מתנשקים, מתלטפים מתחת לכיסוי. החום בוער בי, אני מגשימה חלום, לא מאמינה. מרגישה את הזין זקור מתחת למכנס, מתחילה להבין, זה אמיתי, אנחנו כאן. בלי המתנה, פותחת את הרוכסן. ומרגישה את האמת יוצאת לאור, או בעצם לחושך שמתחת לשמיכה.
אני בשמלה עם גרביון שמגיע עד לירכיים. הוא מלטף את ירכיי ומגיע אל שפתיי. הן חשופות, אין בד שיחצוץ. מביט עליי במבט פליאה. כן..זוכר שהלכתי לשירותים בטרמינל? זו היתה הסיבה. הפתעה!
הוא נרגש, מלטף את ירכיי, פושק את שפתיי והאצבע חודרת באין מפריע. את הנקודות שלי הוא כבר מכיר היטב, נוגע, לוחץ, משחרר וחוזר ואני כבר לא רגועה.
הידיים שלי מחפשות את מקומן. נכנסות מתחת לשמיכה, מחפשות את פתח המכנס. מלטפות אותו מבעד למכנס וצ'יק צ'ק פותחות אותו ושולפות את האיבר.
אני מלטפת אותו קצת במהירות, קצת בחוזקה, בדיוק באותו הרגשה שחולפת בי כשהוא מפשפש בתוכי. אני קרובה...האחיזה מתחזקת והטיפות הראשונות שלו מוצאות את דרכן אל בין אצבעותיי. מלקקת אותן ומחזירה את היד ללטף, להחזיק, לשפשף, להביא אותו לאותה נקודה שלי. אנחה קטנה משתרבבת לה מפיו, הוא מרפה את גופו וראשו מונח על משענת הכסא. עיניו עצומות וחיוך קטן על שפתיו. שנינו מכוסים, מחויכים, מנומנמים, מעבירים את השעות הקרובות, מתכוננים לעתיד לקרות.
השעות חלפו, הביקורות הסתיימו, דלתות ושערים נפתחו, עולם חדש מול עיניי. מזג אויר נעים, רוח קרירה, אויר, אוירה, הכל בהתאמה מלאה.
מדלגים ברחובות הזרים, יד ביד הוא מוביל אותי בשבילים חדשים, בעיניים פקוחות לרווחה אני בולעת את כל מה שנגלה בפניי. החוויה עצומה. שקט ושלווה כה סוערים.
מסתובבים, מרחפים בין האתרים, נושמים אויר אחר, אווירה אחרת, חוויות אחרות.
בית קפה שכונתי, מתקרבים אליו ומציצים מהחלון, מקום קטן, ביתי, חמים ונעים. הדלת מעט חורקת כשפותחים אותה, צלצול עדין של פעמון נשמע כשאנחנו נכנסים. בוחרים לי פינה חמודה עם ספה נוחה. שוקעים בתוכה ומתיישבים זה לצד זו. אתנחתא קלילה ביום מרגש.
הזמנו קפה ועוגה אופיינית למקום, מחכים ונזכרים בחוויות היום הארוך הזה. המלצרית מגיעה ומניחה את הכוסות על השולחן. הוא מצטופף לצידי, צמוד צמוד, הרגליים ממש נוגעות זו בזו. בכוונה או לא, לא אדע, אבל זה נעים. מסתכלים זה לזו בעיניים, לוגמים בשקט. הקפה שלי עם הרבה קצף, כמו שאני אוהבת. הקצף נדבק לשפתיי, אני מרגישה אותו ורוצה ללקק עם הלשון. לא לא לא הוא נד בראשו ועוצר אותי. אוסף את הקצף עם האצבע ומכניס אותה לפיו, מלקק ומהמהם. ממשיך לנקות את הקצף באצבעו וכעת מכניס אותה לפי. אני מלקקת את האצבע קצת יותר מאשר את הקצף. רוצה שירגיש את הלשון שלי, את הפה החם המהול בטעם הקפה.
מרגישה איך הרגל שלו נצמדת אליי יותר, יד שניה שלו, יורדת אל הירך ומלטפת אותה. כשהאצבע עדיין בפה שלי, אני סוגרת עם שפתיי על אצבעו, מלקקת אותה מבפנים, מחייכת ומשחררת ומקרבת את פי לפיו לנשיקה חמה ומלהיטה.
ידו סוגרת על ירכיי ונכנסת מעט פנימה. הגוף מיד נדרך. אני מתנועעת במקום, נצמדת עוד יותר, רוצה שירגיש את הרגל שלי שכמהה למגע שלו.
בידו השניה אוחז בכפית ופורס מהעוגה ומכוון אותה לפי, "את חייבת לטעום" ומשנה את הכיוון היישר לפיו. אני נשארת עם הלשון בחוץ. מלקקת את שפתיי וחוזרת לקפה. ההתעללות נמשכה שניות ספורות, אחריהן הכפית הגיעה היישר לפי והעוגה הטעימה התערבלה לה, עד ששפתיו נשקו לשפתיי ולשונו חדרה מעט פנימה לבליל של טעמים.
מיותר לציין שהקפה התקרר בינתיים, מבט ממזרי על פני שנינו ובמעין סימן מוסכם התרוממנו ממקום מושבנו ויצאנו מבית הקפה.
חזרנו אל הרחובות הקרירים, סמטאות של עיר זרה ולא מוכרת, פוסעים בהן, הוא מוביל, אוחז בידי, מכוון ואנחנו צועדים, ספק רצים בין הסמטאות, עולים במדרגות מצד אחד, יורדים מהצד השני. סמטה חשוכה לפנינו.
הוא מצמיד אותי אל קיר האבן, משעין את ידיו על הקיר ומתקרב אליי, מלקק את שפתיי
ונצמד לנשיקה איטית חרישית ושקטה שבמהרה הופכת להיות תובענית וחייתית
חזקה ורטובה. טעם של תשוקה באויר.
אוחזת בכתפיו, מצמידה אותו אליי. הוא תופס את ישבני בשתי ידיו, אנחנו צמודים הכי הכי שאפשר, עומדים שם בסמטה, בפינת הרחוב, מתנשקים.
לפתע הוא מפסיק את הרגע הקסום הזה ושוב אוחז בידי ומושך אותי אל חדר מדרגות סמוך.
חדר מדרגות אפלולי, בנין מט לפול, שקט מסביב, החשיכה מתחילה לרדת, טפטוף קל מבחוץ ואנחנו בפנים. שוב מצמיד אותי אל הקיר, הפעם הפוכה עם פניי לקיר, נצמד אלי, מרים את השמלה ונצמד בגופו לאחוריי. שומעת את רחש פתיחת החגורה, הרוכסן נפתח כאילו בעצמו והזין מתפרץ ונוגע בישבני. האש שבוערת בי מתפרצת החוצה, הידיים שלי מושטות לאחור, נוגעות בו ככל שהן מצליחות, אני רוצה אותו עוד ועוד, יותר ויותר, לא רוצה לחכות, לא רוצה לוותר. מכוונת את הזין היישר אל הכוס הרותח. הוא נדחק פנימה, נכנס ויוצא ומרעיש בגופו עליי. תאווה חייתית בוערת מתוכנו, כלום לא חשוב עכשיו, רק אנחנו כאן בפינה, מזדיינים באויר הפתוח בעיר זרה. קר, חם, תחושות שונות עוברות בגופי, התלהבות, התלהטות, פחד, שמחה, התרגשות, כולם ביחד וכל אחד לחוד מלווים את הרגעים האלה ומביאים אותנו לשיא בזה אחר זו. הוא נשען עליי ומשעין את ראשו על כתפי, מסדירים נשימה, מיישרים הבגדים ו...קדימה, ממשיכים.
האויר הופך לקודר, מחשיך, מתקרר, הרוחות מתגברות, פוסעים בשבילים ומגיעים לבית המלון הקטן והנעים. נכנסים אל החדר המסודר, הוא מחומם ונעים בו. ביתי כזה...האח בוערת מול החלון, מוסיקה שקטה מתנגנת ברקע. מסוחררים מרוגשים ועייפים מהיום הזה, מתקלחים ונכנסים לאוירת רגיעה.
המיטה למרגלות החלון. פותחים את הוילון והנוף הניבט מהחלון מהפנט. כל העיר פרושה לפנינו, גשם זלעפות יורד ומתקתק בחלון. חבוקים במיטה. מתגלגלים בין הסדינים, נחים, נרדמים, מתעוררים, מזדיינים, לילה של נים לא נים.
לפנות בוקר החלון מתכסה בשכבה לבנבנה, שלג על רחבי העיר. מראה מדהים.
שנינו מחוברים כאחד, הוא מאחוריי צמוד אליי, הזין שלו עמוק בתוכי, רגליי מקופלות לאחור, הגוף מחובק בשלו, ידיו על השדיים, מעסות ומלטפות, הידיים שלי את הישבן שלו חופנות ומלטפות את הרגל לאורכה. העיניים קדימה לחלון, המראה הסגרירי כל כך מחמם את האוירה החמה ממילא בינינו, מתנדנדים שנינו זה בתוך זו, צמודים, מתחממים.
תקתוק קליל על הדלת, ארוחת הבוקר מוגשת אל החדר, חיוך ממזרי עולה על פניו כשהקפה נמזג לספלים, מזכיר לי את יום האתמול ומרמז על העתיד לבוא. בוקר טוב...
ככה אני בוחרת את הארנקים שלי.
עור רך ונעים למגע. צבעוני ומעניין, שאוכל לזהות אותו מיד בתוך התיק הגדול. תאים שמתאימים בדיוק לכל ענייניי האישיים, תא לכסף קטן והכי חשוב, הרוכסן הנסתר.
חייב להיות בארנק רוכסן אחד קטן ונסתר, נחבא בין הכיסים, לא בולט, לא מושך תשומת לב.
שם אני מטמינה את החסכונות הקטנים שלי. לא מתחת לבלטות, לא בבנק, לא בבית, לא בעבודה, הכי צמוד אליי, ברוכסן הנסתר.
שטר לשטר נצבר, לאט, התא הסודי שלי מתמלא בשטרות בכל הצבעים, עד שאגיע ליעד הסופי. אז יצאו השטרות ויוחלפו לשטרות בצבעים אחרים. שטרות זרים שישמשו אותי בנסיעה הבאה שלי. לבד. לעיר זרה, בארץ זרה. פנטזיה...שתתגשם (ב"ה).
אני והרוכסן הנסתר שלי.
מתחילה לבנות את הסיפור. אסע לפגוש חברה שנסעה למשפחה בחו״ל, פה קרוב, לא טיסה ארוכה מידי, ימים ספורים, לבילוי קצת אחר, ניקוי ראש. אם זה יעבוד ויעבור את הביקורת, הכל פתוח...
מחליפה את השטרות. מזמינה כרטיס טיסה יחיד על אותה הטיסה שלו.
את מיקום המושב בטיסה נתאם בסמסים. הראשון שיירשם יודיע והשני יבקש את המקום הסמוך.
נפגש בטרמינל אחרי ביקורת הגבולות, כשאף עין צופיה ומכירה לא נמצאת בסביבה.
כך יתחיל המסע המרגש, החלומי, הפנטזיה והתגשמותה.
האור עדיין דולק, הנוסעים ממשיכים להכנס למטוס, הדיילות מובילות אותם למקומם, רעש והמולה רבה. נמצא את מקומנו ונתרווח על מושבי המטוס, צמודים. "לילה טוב" יאמר הקפטן, "ברוכים הבאים לטיסה שלנו, נטוס בגובה...מזג אויר נוח, בעוד כשעתיים נגיע אל היעד". מחייכים זה לזו, ממתיקים סוד השמור רק לנו. מתחילים בנסיעה על הקרקע, ואט אט תופסים תאוצה, ממריאים וההתרגשות ממריאה שחקים גם היא.
מתיישרים ומסתדרים, מנתקים את החגורות, משתחררים.
כוסית יין אדום מוגשת, "לחיי ההרפתקאה שבדרך" נושקות הכוסות זו לזו ולוגמים מהן, פעם אחר פעם, הפנים כבר סמוקות, החום זורם לאורך איבריי, נעימות ונינוחות פושטות בגופי. האור כבה, מורידים שמיכה ומתכסים. מחזיקים ידיים, מתנשקים, מתלטפים מתחת לכיסוי. החום בוער בי, אני מגשימה חלום, לא מאמינה. מרגישה את הזין זקור מתחת למכנס, מתחילה להבין, זה אמיתי, אנחנו כאן. בלי המתנה, פותחת את הרוכסן. ומרגישה את האמת יוצאת לאור, או בעצם לחושך שמתחת לשמיכה.
אני בשמלה עם גרביון שמגיע עד לירכיים. הוא מלטף את ירכיי ומגיע אל שפתיי. הן חשופות, אין בד שיחצוץ. מביט עליי במבט פליאה. כן..זוכר שהלכתי לשירותים בטרמינל? זו היתה הסיבה. הפתעה!
הוא נרגש, מלטף את ירכיי, פושק את שפתיי והאצבע חודרת באין מפריע. את הנקודות שלי הוא כבר מכיר היטב, נוגע, לוחץ, משחרר וחוזר ואני כבר לא רגועה.
הידיים שלי מחפשות את מקומן. נכנסות מתחת לשמיכה, מחפשות את פתח המכנס. מלטפות אותו מבעד למכנס וצ'יק צ'ק פותחות אותו ושולפות את האיבר.
אני מלטפת אותו קצת במהירות, קצת בחוזקה, בדיוק באותו הרגשה שחולפת בי כשהוא מפשפש בתוכי. אני קרובה...האחיזה מתחזקת והטיפות הראשונות שלו מוצאות את דרכן אל בין אצבעותיי. מלקקת אותן ומחזירה את היד ללטף, להחזיק, לשפשף, להביא אותו לאותה נקודה שלי. אנחה קטנה משתרבבת לה מפיו, הוא מרפה את גופו וראשו מונח על משענת הכסא. עיניו עצומות וחיוך קטן על שפתיו. שנינו מכוסים, מחויכים, מנומנמים, מעבירים את השעות הקרובות, מתכוננים לעתיד לקרות.
השעות חלפו, הביקורות הסתיימו, דלתות ושערים נפתחו, עולם חדש מול עיניי. מזג אויר נעים, רוח קרירה, אויר, אוירה, הכל בהתאמה מלאה.
מדלגים ברחובות הזרים, יד ביד הוא מוביל אותי בשבילים חדשים, בעיניים פקוחות לרווחה אני בולעת את כל מה שנגלה בפניי. החוויה עצומה. שקט ושלווה כה סוערים.
מסתובבים, מרחפים בין האתרים, נושמים אויר אחר, אווירה אחרת, חוויות אחרות.
בית קפה שכונתי, מתקרבים אליו ומציצים מהחלון, מקום קטן, ביתי, חמים ונעים. הדלת מעט חורקת כשפותחים אותה, צלצול עדין של פעמון נשמע כשאנחנו נכנסים. בוחרים לי פינה חמודה עם ספה נוחה. שוקעים בתוכה ומתיישבים זה לצד זו. אתנחתא קלילה ביום מרגש.
הזמנו קפה ועוגה אופיינית למקום, מחכים ונזכרים בחוויות היום הארוך הזה. המלצרית מגיעה ומניחה את הכוסות על השולחן. הוא מצטופף לצידי, צמוד צמוד, הרגליים ממש נוגעות זו בזו. בכוונה או לא, לא אדע, אבל זה נעים. מסתכלים זה לזו בעיניים, לוגמים בשקט. הקפה שלי עם הרבה קצף, כמו שאני אוהבת. הקצף נדבק לשפתיי, אני מרגישה אותו ורוצה ללקק עם הלשון. לא לא לא הוא נד בראשו ועוצר אותי. אוסף את הקצף עם האצבע ומכניס אותה לפיו, מלקק ומהמהם. ממשיך לנקות את הקצף באצבעו וכעת מכניס אותה לפי. אני מלקקת את האצבע קצת יותר מאשר את הקצף. רוצה שירגיש את הלשון שלי, את הפה החם המהול בטעם הקפה.
מרגישה איך הרגל שלו נצמדת אליי יותר, יד שניה שלו, יורדת אל הירך ומלטפת אותה. כשהאצבע עדיין בפה שלי, אני סוגרת עם שפתיי על אצבעו, מלקקת אותה מבפנים, מחייכת ומשחררת ומקרבת את פי לפיו לנשיקה חמה ומלהיטה.
ידו סוגרת על ירכיי ונכנסת מעט פנימה. הגוף מיד נדרך. אני מתנועעת במקום, נצמדת עוד יותר, רוצה שירגיש את הרגל שלי שכמהה למגע שלו.
בידו השניה אוחז בכפית ופורס מהעוגה ומכוון אותה לפי, "את חייבת לטעום" ומשנה את הכיוון היישר לפיו. אני נשארת עם הלשון בחוץ. מלקקת את שפתיי וחוזרת לקפה. ההתעללות נמשכה שניות ספורות, אחריהן הכפית הגיעה היישר לפי והעוגה הטעימה התערבלה לה, עד ששפתיו נשקו לשפתיי ולשונו חדרה מעט פנימה לבליל של טעמים.
מיותר לציין שהקפה התקרר בינתיים, מבט ממזרי על פני שנינו ובמעין סימן מוסכם התרוממנו ממקום מושבנו ויצאנו מבית הקפה.
חזרנו אל הרחובות הקרירים, סמטאות של עיר זרה ולא מוכרת, פוסעים בהן, הוא מוביל, אוחז בידי, מכוון ואנחנו צועדים, ספק רצים בין הסמטאות, עולים במדרגות מצד אחד, יורדים מהצד השני. סמטה חשוכה לפנינו.
הוא מצמיד אותי אל קיר האבן, משעין את ידיו על הקיר ומתקרב אליי, מלקק את שפתיי
ונצמד לנשיקה איטית חרישית ושקטה שבמהרה הופכת להיות תובענית וחייתית
חזקה ורטובה. טעם של תשוקה באויר.
אוחזת בכתפיו, מצמידה אותו אליי. הוא תופס את ישבני בשתי ידיו, אנחנו צמודים הכי הכי שאפשר, עומדים שם בסמטה, בפינת הרחוב, מתנשקים.
לפתע הוא מפסיק את הרגע הקסום הזה ושוב אוחז בידי ומושך אותי אל חדר מדרגות סמוך.
חדר מדרגות אפלולי, בנין מט לפול, שקט מסביב, החשיכה מתחילה לרדת, טפטוף קל מבחוץ ואנחנו בפנים. שוב מצמיד אותי אל הקיר, הפעם הפוכה עם פניי לקיר, נצמד אלי, מרים את השמלה ונצמד בגופו לאחוריי. שומעת את רחש פתיחת החגורה, הרוכסן נפתח כאילו בעצמו והזין מתפרץ ונוגע בישבני. האש שבוערת בי מתפרצת החוצה, הידיים שלי מושטות לאחור, נוגעות בו ככל שהן מצליחות, אני רוצה אותו עוד ועוד, יותר ויותר, לא רוצה לחכות, לא רוצה לוותר. מכוונת את הזין היישר אל הכוס הרותח. הוא נדחק פנימה, נכנס ויוצא ומרעיש בגופו עליי. תאווה חייתית בוערת מתוכנו, כלום לא חשוב עכשיו, רק אנחנו כאן בפינה, מזדיינים באויר הפתוח בעיר זרה. קר, חם, תחושות שונות עוברות בגופי, התלהבות, התלהטות, פחד, שמחה, התרגשות, כולם ביחד וכל אחד לחוד מלווים את הרגעים האלה ומביאים אותנו לשיא בזה אחר זו. הוא נשען עליי ומשעין את ראשו על כתפי, מסדירים נשימה, מיישרים הבגדים ו...קדימה, ממשיכים.
האויר הופך לקודר, מחשיך, מתקרר, הרוחות מתגברות, פוסעים בשבילים ומגיעים לבית המלון הקטן והנעים. נכנסים אל החדר המסודר, הוא מחומם ונעים בו. ביתי כזה...האח בוערת מול החלון, מוסיקה שקטה מתנגנת ברקע. מסוחררים מרוגשים ועייפים מהיום הזה, מתקלחים ונכנסים לאוירת רגיעה.
המיטה למרגלות החלון. פותחים את הוילון והנוף הניבט מהחלון מהפנט. כל העיר פרושה לפנינו, גשם זלעפות יורד ומתקתק בחלון. חבוקים במיטה. מתגלגלים בין הסדינים, נחים, נרדמים, מתעוררים, מזדיינים, לילה של נים לא נים.
לפנות בוקר החלון מתכסה בשכבה לבנבנה, שלג על רחבי העיר. מראה מדהים.
שנינו מחוברים כאחד, הוא מאחוריי צמוד אליי, הזין שלו עמוק בתוכי, רגליי מקופלות לאחור, הגוף מחובק בשלו, ידיו על השדיים, מעסות ומלטפות, הידיים שלי את הישבן שלו חופנות ומלטפות את הרגל לאורכה. העיניים קדימה לחלון, המראה הסגרירי כל כך מחמם את האוירה החמה ממילא בינינו, מתנדנדים שנינו זה בתוך זו, צמודים, מתחממים.
תקתוק קליל על הדלת, ארוחת הבוקר מוגשת אל החדר, חיוך ממזרי עולה על פניו כשהקפה נמזג לספלים, מזכיר לי את יום האתמול ומרמז על העתיד לבוא. בוקר טוב...
