זכות חנינה של אי הבנה
אתה מכיר את השיר, נכון? אתה שואל על ההמשך מסיבה אחרת לגמרי שאנחנו לא מבינים, נכון? כאילו, אתה יודע מאיפה לקוחות השורות המופלאות הללו, אתה יודע בוודאות, אבל אתה שואל שאלה לא ברורה שממש לא קשורה לאי הכרת השיר, נכון? אני מקווה שאתה לא נמנה על אילו, אבל אני בטוח שיש כאן בינינו כאלו אשר יודעים לצטט משקל מדוייק של כל סטם וכל קראנק ולדעת זוויות פידול אידיאליות ולהתאים את חבק מוט האוכף למומנט הפיתול המקסימלי של שילדת הקוקוס-סקאנדיום-קרבון-בוץ-תעופתי-תות-בננה אבל לא בכירים את הבסיס התרבותי והרוחני ממנו צמחנו. התגובה הזו שלי מוקדשת לכל מי שמקיף את הכנרת וחושב רק על העליה למבוא חמה או על התנועה בכביש מבלי להרהר ולו כזית בהסטוריה וביצירה אשר להן שמשה ימת הגליל רקע הולם כל כך. לכל אלו שלא יודעים וכל אלו שלא שואלים ובמיוחד לכל אלו שלא מתביישים בזה שאינם מכירים את השיר המדהים הזה... כששמוליק קראוס היה שיכור, אבל מתפקד וג'וזי היתה מלאכית, אבל חבולה, ואריק היה... נו, אריק, חברה לה אסופת הכשרונות (הטרגית בחלקה) החד פעמית הזו לכתוב את שירי המופת של החלונות הגבוהים. שמוליק קראוס הוא אחד היוצרים המוכשרים ביותר שהיו לנו אי פעם. ככל שהיה גדול יותר, כך גם היה סוער ופוגעני יותר. שילוב הקולות של אריק וג'וזי לא שוחזר עד היום ולא ישוחזר גם אם ימשיכו את נסיונות הכוכב הנולד עד מהדורת המיליניום הבא. שיר מדהים. זמר נוגה. נכתב על ידי רחל, לאהובה מיכאל ברנשטיין, אותו הכירה בצרפת, טרם שנפרדו דרכיהם והוא חזר לרוסיה והיא שבה אלינו לכתוב על שפת ים כנרת. השיר הזה לא רק מתחיל נפלא ומסתיים בסוג של אובדן וטרגדיה ולא רק שהולחן באופן מדהים, הוא גם מתחיל לקנות לעצמו, בדם, מיתולוגיה פרטית. זהרה לביטוב, הטייסת הראשונה של חיל האוויר כתבה את שורת הפתיחה משיר זה לאהובה מעין חרוד - שמוליק. לאחר מכן, שמוליק נהרג בתאונת אימונים ביומו האחרון בשירות, לאחר שהשתחרר ונעתר לבקשה להעביר הדרכת רימונים. כל זאת כשהם בדרכם להתחיל חיים חדשים של אהבה ולימודים בארצות הברית. זהרה נהרגה בטיסה כשאהבתה וגעגועיה לא דעכו לרגע אחד עד יום מותה. טוב. שימוש אחד בשיר שכזה לא הופך טרגיה למיתולוגיה. רונה רמון, אשתו של האסטרונאוט הראשון שלנו, אילן רמון, הקדישה לו את השיר הזה והוא שודר במערכת הקשר בין יוסטון למעבורת החלל. גם כאן מדהים איך תחושות הגעגועים והאהבה בבית הראשון מתגלמות לאובדן ולפספוס האינוספי של הסיפא של השיר. ועכשיו... כל מי שמעדיף לשיר "או אה תגיד לי ג'גה ג'גה" של רוני, שיפרוש כמה דקות לספריה ציבורית המכבדת את עצמה ויתייחד מעט עם האוצר הבלום של הספרות והשירה העברית, לפני שכל הזהב הזה נעלם לנצח תחת העקבים הגבוהים של שרית חדד ו/או הדיימונדז. עצוב. עצוב.
