סמואל ספייד
New member
רוחות מלחמה
המראות של המסוקים שנוחתים בבית החולים סורוקה וברזילי באשקלון עושים לי כאב בטן עז, במיוחד לאור רסיסי המידע שהגיעו לאוזני הבקר, נקווה לימים שקטים יותר בארץ הזו .
עברו חלפו להם 40 שנה ודבר כמעט לא השתנה, זכרון שלי כילד בן 8 מהמלחמה ההיא בסתיו תשל"ד:
"ילדים, תעלו הביתה מייד"
המשפט הזה חקוק בזכרוני.
יום שבת בצהריים, אני והתאום שלי משחקים טניס -שולחן במקלט אצל חבר בשכונה.
השכנה אמרה את המשפט הזה בארשת פנים רצינית וקודרת, כאילו שהיא יודעת משהו שאנחנו הקטנים לא ממש יודעים או מבינים.
פסענו אני והוא הביתה, הרחוב היה שקט ולא היה שום סימן לדרמה שמתחוללת בגבולותיה של המדינה הצעירה והחדשה.
אמא כהרגלה הכינה לנו ארוחה חמה, למרות שזה היה יום -כיפור, הילדים(התכשיטים שלה)צריכים לסעוד.
אבא(שנפצע במלחמה הקודמת ולא גוייס)הדליק את הטרנזיסטור הגדול שניצב במטבח, השעה היתה 1400.קול דרמטי של שדרנית בישר:"מלחמה פרצה בים באוויר וביבשה"
היה שקט מתוח אצלנו, דריכות כזו שמערבבת פחד והמתנה לבאות.
לאט לאט ראינו גברים חוזרים לבתיהם עטופים בטליתות, השקט שהיה נגדע.
תנועה הולכת וגוברת של רכבים זרמה לבסיס חיל-הים הסמוך לביתנו.
שירדנו לכביש הראשי ברחוב:העלייה-השנייה",ראינו שבחנות העיתונים של ציפורה מונחים עדיין כל החוברות בסדר מופתי:
להיטון עולם הבידור
סינרומן עם תמונה של דן כנר
פנדל-חוברת של עולם הכדורגל
משטרה-מגזין כזה על שוטרים וגנבים
אצבעוני-חוברת לילדים עם דפים לצביעה והפתעות לילדים.
כעבור שעות ספורות התחילה שיירה אוירית של מסוקי סיקורסקי נדמה לי לנחות במנחת של בית-חולים "רמב"ם".
המנחת שם מוצב בראש השובר גלים, בימים רגילים זה מקום יפה ומיוחד, הנוף שנשקף שם מתצפת על כל מפרץ-חיפה בואכה עכו, בימים של ראות טובה ניתן לראות את הנקרות הלבנות בראש-הנקרה.
התאספנו שם חבורה של ילדים בכיתה ב, רובם נאלצו לראות כיצד אוספים את אבי המשפחה לחזיתות בצפון ובדרום, אנחנו הילדים החלטנו גם להירתם במהלך המלחמה למאמץ הלאומי ויהי מה.
נכנסנו למתחם האחורי של בית-החולים הזה שבנוי מאבן ישנה כזו ועצובה, הקירות הפעם היו קודרים מתמיד.
אחיות ונערות צעירות ששימשו ככח-עזר הופתעו לראות חבורה של ילדים קטנים עם ברק בעיניים, לא חלפו עשר דקות ואנשים עם חלוקים לבנים ניגשו אלינו והפצירו בנו לעזוב את המתחם במהירות.
נאנחנו באכזבה, אבל לא באמת עזבנו.
הסתקרנו
אלונקות אלונקות נפרקו מבטן המסוק,רופאים אחיות וכל מי שיכל לעזור נשאו אותן לחדרי הניתוח , חלקן לצערנו הורדו היישר לפינה אחורית של בית החולים שבלוח נחושת נכתב עלייה:חדר-מתים.
למחרת או כעבור יומיים או שלושה בערבים שררה עלטה כמעט מוחלטת ברחובות ובכבישים, פנסי המכוניות נעטפו בנייר צלופן מרשרש, כזה שמשמש בימים שמחים וטובים יותר לעטיפת בונבוניירות .
היה חשש ביישוב שהמיגים הסורים ינחיתו מהלומה אווירית על חיפה, על הנמל שלנו או חלילה על מתקני בתי-הזיקוק הסמוכים.
בכלל היתה ברחוב תחושה של אסון לאומי והתגייסות של כל המדינה והעם.
אני זוכר רכבים מסוג קונטסה או פיז'ו עם לוחית קרטון בחזית וכיתוב:להדר בשירות,", לעיר התחתית בשירות"
מסתבר שרוב נהגי המוניות ונהגי האוטובוס נקראו ונרתמו לחזית וכנראה שמשרד התחבורה הוציא חוק זמני שמתיר לפרבייטים לאסוף נוסעים מהדרך, אם בתשלום סמלי ואם לא.
חודשים ספורים לפני זה שישראל חגגה את יום העצמאות ה-25 שלה המדינה הוציאה מטבע גדול ומיוחד כזה נראה לי של 25 אגורות אבל אני לא ממש סגור על זה.
הכל הרגיש כ"כ אופטימי ונכון, ישראל החזקה והבטוחה שש שנים לאחר הנצחון המהולל.
מי תיאר לעצמו שביום כיפור "תשל"ד האדמה שלנו תרעד ככה.
הימים עברו לאט, אבל היתה הרגשה של שותפות גורל בין כולם, בצרכנייה המקומית כולם היו מנומסים ואדיבים , אם כי קורקטיים למדיי.
עושה רושם שבימים האלו התגבשה לה ישראל המודרנית, במהדורת החדשות דיווחו על עימות עם האמריקאים בנוגע לאיזו רכבת-אווירית שאמורה לספק נשק ודלק מטוסים לצבא שלנו, בהמשך היו דיווחים על שיחות להפרדת כוחות בגבול הדרומי, היה איזה מאהל שהוקם ביבשת אפריקה(מצרים)נראה לי הקילומטר-ה-101, שם נפגשו הגנרל המצרי מול עמיתו ואויבו הישראלי, לימים הגענו איתם להסכם שלום כולל ובר -קיימא.
אבל אני ואני חושב שכל אחד שהרגיש מעט את הימים הנוראים ההם לא ישכח כמה נפיץ וכמה שביר האיזור שלנו ששורץ באנשים שזוממים וחורשי רעה.
המראות של המסוקים שנוחתים בבית החולים סורוקה וברזילי באשקלון עושים לי כאב בטן עז, במיוחד לאור רסיסי המידע שהגיעו לאוזני הבקר, נקווה לימים שקטים יותר בארץ הזו .
עברו חלפו להם 40 שנה ודבר כמעט לא השתנה, זכרון שלי כילד בן 8 מהמלחמה ההיא בסתיו תשל"ד:
"ילדים, תעלו הביתה מייד"
המשפט הזה חקוק בזכרוני.
יום שבת בצהריים, אני והתאום שלי משחקים טניס -שולחן במקלט אצל חבר בשכונה.
השכנה אמרה את המשפט הזה בארשת פנים רצינית וקודרת, כאילו שהיא יודעת משהו שאנחנו הקטנים לא ממש יודעים או מבינים.
פסענו אני והוא הביתה, הרחוב היה שקט ולא היה שום סימן לדרמה שמתחוללת בגבולותיה של המדינה הצעירה והחדשה.
אמא כהרגלה הכינה לנו ארוחה חמה, למרות שזה היה יום -כיפור, הילדים(התכשיטים שלה)צריכים לסעוד.
אבא(שנפצע במלחמה הקודמת ולא גוייס)הדליק את הטרנזיסטור הגדול שניצב במטבח, השעה היתה 1400.קול דרמטי של שדרנית בישר:"מלחמה פרצה בים באוויר וביבשה"
היה שקט מתוח אצלנו, דריכות כזו שמערבבת פחד והמתנה לבאות.
לאט לאט ראינו גברים חוזרים לבתיהם עטופים בטליתות, השקט שהיה נגדע.
תנועה הולכת וגוברת של רכבים זרמה לבסיס חיל-הים הסמוך לביתנו.
שירדנו לכביש הראשי ברחוב:העלייה-השנייה",ראינו שבחנות העיתונים של ציפורה מונחים עדיין כל החוברות בסדר מופתי:
להיטון עולם הבידור
סינרומן עם תמונה של דן כנר
פנדל-חוברת של עולם הכדורגל
משטרה-מגזין כזה על שוטרים וגנבים
אצבעוני-חוברת לילדים עם דפים לצביעה והפתעות לילדים.
כעבור שעות ספורות התחילה שיירה אוירית של מסוקי סיקורסקי נדמה לי לנחות במנחת של בית-חולים "רמב"ם".
המנחת שם מוצב בראש השובר גלים, בימים רגילים זה מקום יפה ומיוחד, הנוף שנשקף שם מתצפת על כל מפרץ-חיפה בואכה עכו, בימים של ראות טובה ניתן לראות את הנקרות הלבנות בראש-הנקרה.
התאספנו שם חבורה של ילדים בכיתה ב, רובם נאלצו לראות כיצד אוספים את אבי המשפחה לחזיתות בצפון ובדרום, אנחנו הילדים החלטנו גם להירתם במהלך המלחמה למאמץ הלאומי ויהי מה.
נכנסנו למתחם האחורי של בית-החולים הזה שבנוי מאבן ישנה כזו ועצובה, הקירות הפעם היו קודרים מתמיד.
אחיות ונערות צעירות ששימשו ככח-עזר הופתעו לראות חבורה של ילדים קטנים עם ברק בעיניים, לא חלפו עשר דקות ואנשים עם חלוקים לבנים ניגשו אלינו והפצירו בנו לעזוב את המתחם במהירות.
נאנחנו באכזבה, אבל לא באמת עזבנו.
הסתקרנו
אלונקות אלונקות נפרקו מבטן המסוק,רופאים אחיות וכל מי שיכל לעזור נשאו אותן לחדרי הניתוח , חלקן לצערנו הורדו היישר לפינה אחורית של בית החולים שבלוח נחושת נכתב עלייה:חדר-מתים.
למחרת או כעבור יומיים או שלושה בערבים שררה עלטה כמעט מוחלטת ברחובות ובכבישים, פנסי המכוניות נעטפו בנייר צלופן מרשרש, כזה שמשמש בימים שמחים וטובים יותר לעטיפת בונבוניירות .
היה חשש ביישוב שהמיגים הסורים ינחיתו מהלומה אווירית על חיפה, על הנמל שלנו או חלילה על מתקני בתי-הזיקוק הסמוכים.
בכלל היתה ברחוב תחושה של אסון לאומי והתגייסות של כל המדינה והעם.
אני זוכר רכבים מסוג קונטסה או פיז'ו עם לוחית קרטון בחזית וכיתוב:להדר בשירות,", לעיר התחתית בשירות"
מסתבר שרוב נהגי המוניות ונהגי האוטובוס נקראו ונרתמו לחזית וכנראה שמשרד התחבורה הוציא חוק זמני שמתיר לפרבייטים לאסוף נוסעים מהדרך, אם בתשלום סמלי ואם לא.
חודשים ספורים לפני זה שישראל חגגה את יום העצמאות ה-25 שלה המדינה הוציאה מטבע גדול ומיוחד כזה נראה לי של 25 אגורות אבל אני לא ממש סגור על זה.
הכל הרגיש כ"כ אופטימי ונכון, ישראל החזקה והבטוחה שש שנים לאחר הנצחון המהולל.
מי תיאר לעצמו שביום כיפור "תשל"ד האדמה שלנו תרעד ככה.
הימים עברו לאט, אבל היתה הרגשה של שותפות גורל בין כולם, בצרכנייה המקומית כולם היו מנומסים ואדיבים , אם כי קורקטיים למדיי.
עושה רושם שבימים האלו התגבשה לה ישראל המודרנית, במהדורת החדשות דיווחו על עימות עם האמריקאים בנוגע לאיזו רכבת-אווירית שאמורה לספק נשק ודלק מטוסים לצבא שלנו, בהמשך היו דיווחים על שיחות להפרדת כוחות בגבול הדרומי, היה איזה מאהל שהוקם ביבשת אפריקה(מצרים)נראה לי הקילומטר-ה-101, שם נפגשו הגנרל המצרי מול עמיתו ואויבו הישראלי, לימים הגענו איתם להסכם שלום כולל ובר -קיימא.
אבל אני ואני חושב שכל אחד שהרגיש מעט את הימים הנוראים ההם לא ישכח כמה נפיץ וכמה שביר האיזור שלנו ששורץ באנשים שזוממים וחורשי רעה.