לא הזוי בכלל
יכולה להגיד, שמה שהחזיק אותנו, כשהבנים היו בצבא, זה הקשר בין ההורים. אם דרך פורום "הורים לחיילים" ואם כי נרקמו קשריעם יותר עמוקים. אני בקשר עם חלק מהאמהות הללו עד עכשיו. וכשהבכור היה חולה, החובש לא בא ולא היה לו אקמול, צץ "באורח פלא" חייל מפלוגה אחרת ומגדוד אחר ונתן לו. וכשחייל אחד היה ממש מדוכא ואומלל ונשאר שבת בטירונות והוא שומר שבת ולא רצה שהוריו יסעו לשיזפון, אז באנו כולנו, הזמנו אותו להיות איתנו, דיווחנו להורים שלו על מצבו. הם לא שוכחים לנו את העזרה הקטנה הזו!
ובהחלט היה קשר עם המפקדים.זה שאנחנו האכלנו בשיזפון, חגג יום הולדת באמצע קורס מפקדים, שהוא קורס איום ונורא בשריון (וגם בתותחנים). והוריו באו בתאום עם המפקדים, והרביצו ארוחת הפתעה כולל ממתקים ועוגות לכל המחלקה. נו, מה קרה? (ואנחנו קיבלנו תמונות. זה מאד עזר, הבן היה מגיע אחת לחודש הביתה ולא היו מצלמות בטלפונים).
בהחלט היה לנו הטלפון של המפקדים. ואני זוכרת את חלקם עד היום. כולל אלה שעשו אצלינו ביקורי בית. עמוס המדהים מהתותחנים, ושמואל הנהדר מהשריון, שאחרי שהאזין להקלטות של נגינתו של השיריונר שלו, נשא אותו על כפיים. (גם הוא ניגן, מסתבר).
כל זה בהחלט עזר גם לבנים לעבור את השרות בצורה טובה וגם לנו לא להשתגע. בן אחד היה מצטיין נשיא ובן שני, מצטיין חייל. שניהם עושים מילואים באדיקות. לא חיילי שוקולד.
וכשהיה צריך שיחת מוטיבציה עם נוירולוג צבאי, כדי שצה"ל יממן ריטלין, אני בהחלט עשיתי זאת! והצלחתי. כי הנוירולוג הספציפי, לא הבין שום דבר בהםפרעות קשו"ר ובנהלים הצבאיים בטיפול בנושא.
חכי ותראי. גם לך יש בנים...