פעימת לב אחת
New member
רואה את ההתקף מתקרב
אתמול אחרי העבודה, נכנסת הביתה.. מבט אחד בעיניים שלך מספר לי על ההתקף שיהיה בשעות הקרובות.. מתישהו.. רואה את הערפול ההוא בזוית העין.. איך עין אחד כאילו ולא ממוקדת.. "איך עבר היום?" אני מגששת בזהירות.. "בסדר. למה?" "סתם. להתעדכן. הילדים לא עשו צרות?" מחייכת ומנשקת.. מסיטה את הנושא לסיכום הדדי של היום.. ועוקבת אחריך.. מוצאת תירוץ למה שלא תשב הערב על יד המחשב. אתה כבר מבין. לוקח את ה-"אחד ואחד" (כך אתה קורא להם:"את יכולה להביא לי אחד ואחד?") אתה הולך לישון מוקדם.. אולי.. אולי זה יעצור את ההתקף.. הבוקר, אחרי שאנחנו שולחים את הילדים לבית הספר ולגן, אני מספרת על ההתקף בלילה.. שקיבלת מתוך שינה. חיבקתי אותך. זה היה התקף חזק .. טילטל את כל המיטה. ניגבתי לך את הרוק וכירבלתי אותך אלי, מרגישה את הגוף שלך מתרפה בתוך החיבוק שלי.. ממשיך אל תוך שינה.. לא חוזר להכרה אפילו. אתה נרגע. שוכבת בחושך מחבקת אותך אלי.. מקווה שלא יהיה עוד אחד הלילה. שתוכל לנוח קצת. בוקר. אתה רואה את העייפות בעיניים שלי ומחבק. לפני שאני יוצאת לעבודה - מבקשת שתיזהר היום.. שלא תסתובב. זה יום של בית. של רחוק מהמחשב. של להרגע כמה שיותר.. לפני שהגדולה (11) יצאה מהבית, אני לוחשת לה לשים לב אליך היום. היא כבר יודעת. משגיחה יותר על השאר כדי שלא ירגיזו אותך.. שיתנו לך לנוח בצהריים. אני רואה לפי העיניים מתי צפויים עוד. מתי זהו - לא יהיו יותר. כשרואה שלא יהיו יותר שולחת חיוך הרגעה. אתה יודע שאפשר לחזור למסלול. אפשר מחשב, אפשר לצאת מהבית להתאוורר.. עד הפעם הבאה.. מחכה להיום בלילה.. להתכרבל איתך שוב, יקירי. יודעת שהיום אתה של שנינו. לא של המחלה. אתמול בלילה היית שלה. היום לא. אפשר להתפנק
אוהבת אותך.
אתמול אחרי העבודה, נכנסת הביתה.. מבט אחד בעיניים שלך מספר לי על ההתקף שיהיה בשעות הקרובות.. מתישהו.. רואה את הערפול ההוא בזוית העין.. איך עין אחד כאילו ולא ממוקדת.. "איך עבר היום?" אני מגששת בזהירות.. "בסדר. למה?" "סתם. להתעדכן. הילדים לא עשו צרות?" מחייכת ומנשקת.. מסיטה את הנושא לסיכום הדדי של היום.. ועוקבת אחריך.. מוצאת תירוץ למה שלא תשב הערב על יד המחשב. אתה כבר מבין. לוקח את ה-"אחד ואחד" (כך אתה קורא להם:"את יכולה להביא לי אחד ואחד?") אתה הולך לישון מוקדם.. אולי.. אולי זה יעצור את ההתקף.. הבוקר, אחרי שאנחנו שולחים את הילדים לבית הספר ולגן, אני מספרת על ההתקף בלילה.. שקיבלת מתוך שינה. חיבקתי אותך. זה היה התקף חזק .. טילטל את כל המיטה. ניגבתי לך את הרוק וכירבלתי אותך אלי, מרגישה את הגוף שלך מתרפה בתוך החיבוק שלי.. ממשיך אל תוך שינה.. לא חוזר להכרה אפילו. אתה נרגע. שוכבת בחושך מחבקת אותך אלי.. מקווה שלא יהיה עוד אחד הלילה. שתוכל לנוח קצת. בוקר. אתה רואה את העייפות בעיניים שלי ומחבק. לפני שאני יוצאת לעבודה - מבקשת שתיזהר היום.. שלא תסתובב. זה יום של בית. של רחוק מהמחשב. של להרגע כמה שיותר.. לפני שהגדולה (11) יצאה מהבית, אני לוחשת לה לשים לב אליך היום. היא כבר יודעת. משגיחה יותר על השאר כדי שלא ירגיזו אותך.. שיתנו לך לנוח בצהריים. אני רואה לפי העיניים מתי צפויים עוד. מתי זהו - לא יהיו יותר. כשרואה שלא יהיו יותר שולחת חיוך הרגעה. אתה יודע שאפשר לחזור למסלול. אפשר מחשב, אפשר לצאת מהבית להתאוורר.. עד הפעם הבאה.. מחכה להיום בלילה.. להתכרבל איתך שוב, יקירי. יודעת שהיום אתה של שנינו. לא של המחלה. אתמול בלילה היית שלה. היום לא. אפשר להתפנק
