רגשי אשמה
שלום לכם, יש לי בעיה בסיסית מאז ומתמיד: אני מוותרת על הצרכים והנוחות שלי כדי שלאחרים יהיה נעים ונוח. ככה חונכתי, ככה אני עד היום (כמעט). בתקופה האחרונה יצא לי לעבוד עם בוס שהוא אדם רגיש אבל התיחס אלי בצורה מאד לא יפה כבר זמן רב. אחרי שפיטר אותי, רצה שאמשיך לעבוד עבורו באופן עצמאי. הוא פיטר אותי כדי לא להגיע לתקופה של שנה (ואז יצטרך לשלם פיצויים). בתום התקופה לא סיימתי כמה פרויקטים ששווים לא מעט כסף והוא בתחושה שאני "חייבת לו". הוא דרש שאמשיך לעבוד - ואף באותו שכר שהיה קודם (שכר נמוך). כמובן הוא יכל לתת לי לעבוד עוד חודש ולגמור הכל - אבל אז היה צריך לשלם פיצויים והוא לא רצה בכך. בהתחלה הסכמתי, בתחושת חוסר ברירה, אבל אח"כ החלטתי שלא מתאים לי. הצורה שבה הוא התיחס אלי גרמה לי הרבה עוגמת נפש וכעס כלפיו, ולמעשה אני לא חייבת לו כלום. כתבתי לו מכתב ובו הסברתי איך הרגשתי בכל התקופה הזו, וגם כתבתי שאין לי כוונה להמשיך לעבוד עבורו. כעת יש לי רגשי אשמה, על כך שהחלטתי שמשהו לא מתאים לי והעזתי לומר "לא". אני כמעט שונאת את עצמי בגלל שהבוס הזה, שבעצם לא אכפת לו ממני, והתיחס אלי בצורה מגעילה, "מפסיד" כסף בגללי - בגלל אותם פרויקטים שלא הסתיימו. כל החיים נהגתי להקריב את הנוחות והרצונות שלי כדי שלאחרים יהיה נוח ונעים, וכעת (כשיש שינוי סוף סוף) זה נראה לי פתאום קיצוני מדי. איך אפשר לדעת מתי הצרכים האישיים הם אלה שחשובים? מתי בעצם אני צריכה לוותר על הנוחות והרצונות שלי בשביל שלאחרים יהיה טוב ונוח, גם אם הם מנצלים אותי בדרך כלשהי? איך להבחין בין "מימוש צרכים אישיים והימנעות ממה שעושה לי רע", לבין "אגואיסטיות"?
שלום לכם, יש לי בעיה בסיסית מאז ומתמיד: אני מוותרת על הצרכים והנוחות שלי כדי שלאחרים יהיה נעים ונוח. ככה חונכתי, ככה אני עד היום (כמעט). בתקופה האחרונה יצא לי לעבוד עם בוס שהוא אדם רגיש אבל התיחס אלי בצורה מאד לא יפה כבר זמן רב. אחרי שפיטר אותי, רצה שאמשיך לעבוד עבורו באופן עצמאי. הוא פיטר אותי כדי לא להגיע לתקופה של שנה (ואז יצטרך לשלם פיצויים). בתום התקופה לא סיימתי כמה פרויקטים ששווים לא מעט כסף והוא בתחושה שאני "חייבת לו". הוא דרש שאמשיך לעבוד - ואף באותו שכר שהיה קודם (שכר נמוך). כמובן הוא יכל לתת לי לעבוד עוד חודש ולגמור הכל - אבל אז היה צריך לשלם פיצויים והוא לא רצה בכך. בהתחלה הסכמתי, בתחושת חוסר ברירה, אבל אח"כ החלטתי שלא מתאים לי. הצורה שבה הוא התיחס אלי גרמה לי הרבה עוגמת נפש וכעס כלפיו, ולמעשה אני לא חייבת לו כלום. כתבתי לו מכתב ובו הסברתי איך הרגשתי בכל התקופה הזו, וגם כתבתי שאין לי כוונה להמשיך לעבוד עבורו. כעת יש לי רגשי אשמה, על כך שהחלטתי שמשהו לא מתאים לי והעזתי לומר "לא". אני כמעט שונאת את עצמי בגלל שהבוס הזה, שבעצם לא אכפת לו ממני, והתיחס אלי בצורה מגעילה, "מפסיד" כסף בגללי - בגלל אותם פרויקטים שלא הסתיימו. כל החיים נהגתי להקריב את הנוחות והרצונות שלי כדי שלאחרים יהיה נוח ונעים, וכעת (כשיש שינוי סוף סוף) זה נראה לי פתאום קיצוני מדי. איך אפשר לדעת מתי הצרכים האישיים הם אלה שחשובים? מתי בעצם אני צריכה לוותר על הנוחות והרצונות שלי בשביל שלאחרים יהיה טוב ונוח, גם אם הם מנצלים אותי בדרך כלשהי? איך להבחין בין "מימוש צרכים אישיים והימנעות ממה שעושה לי רע", לבין "אגואיסטיות"?
) שאת רואה את הצד האחר כמאפיל על הצד שלך שלא בצדק. כאילו הוא מצליח "לשכנע" אותך בצידקתו מתוך כך שהוא בתחושה ש"את חייבת לו" (ואני כל כך מבינה את הבעיה שלך). אני אאיר לך את הצד שלך כמי שמסתכלת על המצב מהצד ולא מושפעת מהצדדים המעורבים. את עבדת על פרוייקטים ששווים הרבה כסף. אם הוא שם אותך לעבוד עליהם כנראה שיש סיבה לכך, כי הוא סומך עליך ומאמין בך. אם הוא מחליט לפטר אותך באמצע העבודה, אולי לא מצא אותך כשירה לעבודה הזו מסיבה זו או אחרת, או שרצה אדם אחר בתפקיד, זה ממש לא משנה - הוא הפסיק את עבודתך. אם יש לו סיבה אחרת לפיטורין, למשל התחמקות מתשלומים שמגיעים לך, מכאן פגיעה בזכויותיך כעובדת שלו, למה רגשות האשמה על מחוייבות שיש לך כביכול כלפיו? הרי הוא שבר את ההסכם בניכם מרצון. הוא הפסיק את העבודה שלך בכוונה. אם הוא רוצה שתמשיכי לעבוד, הרי שיהיה זה כעובדת מן המניין. ברור לי שאת יודעת את כל זה. חשבתי שאולי את צריכה לקרוא את זה שוב, ולהיזכר, שמגיע לך מלוא הכבוד והיחס ההוגן לפחות.