רגשי אשמה
כמו הגשם, שצימח בגינה המוזנחת שלנו גונגל בזעיר אנפין של צמחיה עבותה , כך גם הפציעה של אמא הצמיחה למימדים מפלצתיים את זרעי רגשי האשם שטמונים באדמת נשמתי.עבדתי מהבוקר עד חמש, להחזיר שעות. כולי שקעתי במשימות שלפניי, חשתי אשמה על שאמא עוברת ייסורים ואני עושה עם אחותי, בחלוקת המשמרות סביבה חישוביים אנוכיים של עבודה. ברור לי שלא אלך גם למשחק בשבת לו חיכיתי מאוד הפועל חיפה שלי מתארחת באשדוד, בבוקר מול המראה כשהסתרקתי ראיתי שעליי ללכת לספר ומיד הקול, שאני קוראת לו בחיבה " הפולנייה שבי" נזף בי " אמא עברה ניתוח ואת חושבת על צבע לשיער?" אפילו על חולשתי הגופנית אני כועסת " איך אני מתבכיינת על הכאבים החזקים בשבר באגן ושאר הבעיות שפוקדות אותי בשל החוסר תנאים של מטפל בחולה בבית חולים. וככה מתפשטות בנפשי יבליות אשמה. הגיע לכך שהלכתי מהעבודה לקניות, וסחרחורת שאפפה אותי הזכירה לי שלמעט קפה בבוקר לא טעמתי כלום. מיד הלכתי למזון המהיר בקניון, אך במקום להתענג על הארוחה שהזמנתי חשתי איך האוכל נתקע בגרוני. איך אני מסתובבת כמו פרימדונה במקום לקפוץ לרחובות ( למעלה משעת נסיעה כשאין מוניות שירות לבית החולים ) לבקר את אמא. וכשהגעתי הביתה ניהלתי עם עצמי שיחה. ונזפתי בעצמי. שטפתי כהוגן את הפולנייה. אכן עצוב מאוד מה שקרה לאמא וצריך לעשות הכל על מנת לעזור ולשמור עליה. אבל. ואבל גדול יש גם אני. אני שלא מחובר עדין בחבל הטבור לאמא, ולאני הזה יש חיים. יש צרכים. יש רצונות. מותר לי לרצות לשמור על מקום עבודתי וליהנות מהכתיבה, מותר לי לחשוב על צרכי הקריירה שלי בחלוקת המשמרות אצל אמא, מותר לי ללכת לרופאים בקשר לבעיות הבריאות שלי, ולנסות לחפש פתרונות נוחות לקשיים שלי בשהות בבית החולים, ואפילו רחמנא ליצלן לצאת לדייאט רומנטי, באם הזמנה כזו תגיע.
כמו הגשם, שצימח בגינה המוזנחת שלנו גונגל בזעיר אנפין של צמחיה עבותה , כך גם הפציעה של אמא הצמיחה למימדים מפלצתיים את זרעי רגשי האשם שטמונים באדמת נשמתי.עבדתי מהבוקר עד חמש, להחזיר שעות. כולי שקעתי במשימות שלפניי, חשתי אשמה על שאמא עוברת ייסורים ואני עושה עם אחותי, בחלוקת המשמרות סביבה חישוביים אנוכיים של עבודה. ברור לי שלא אלך גם למשחק בשבת לו חיכיתי מאוד הפועל חיפה שלי מתארחת באשדוד, בבוקר מול המראה כשהסתרקתי ראיתי שעליי ללכת לספר ומיד הקול, שאני קוראת לו בחיבה " הפולנייה שבי" נזף בי " אמא עברה ניתוח ואת חושבת על צבע לשיער?" אפילו על חולשתי הגופנית אני כועסת " איך אני מתבכיינת על הכאבים החזקים בשבר באגן ושאר הבעיות שפוקדות אותי בשל החוסר תנאים של מטפל בחולה בבית חולים. וככה מתפשטות בנפשי יבליות אשמה. הגיע לכך שהלכתי מהעבודה לקניות, וסחרחורת שאפפה אותי הזכירה לי שלמעט קפה בבוקר לא טעמתי כלום. מיד הלכתי למזון המהיר בקניון, אך במקום להתענג על הארוחה שהזמנתי חשתי איך האוכל נתקע בגרוני. איך אני מסתובבת כמו פרימדונה במקום לקפוץ לרחובות ( למעלה משעת נסיעה כשאין מוניות שירות לבית החולים ) לבקר את אמא. וכשהגעתי הביתה ניהלתי עם עצמי שיחה. ונזפתי בעצמי. שטפתי כהוגן את הפולנייה. אכן עצוב מאוד מה שקרה לאמא וצריך לעשות הכל על מנת לעזור ולשמור עליה. אבל. ואבל גדול יש גם אני. אני שלא מחובר עדין בחבל הטבור לאמא, ולאני הזה יש חיים. יש צרכים. יש רצונות. מותר לי לרצות לשמור על מקום עבודתי וליהנות מהכתיבה, מותר לי לחשוב על צרכי הקריירה שלי בחלוקת המשמרות אצל אמא, מותר לי ללכת לרופאים בקשר לבעיות הבריאות שלי, ולנסות לחפש פתרונות נוחות לקשיים שלי בשהות בבית החולים, ואפילו רחמנא ליצלן לצאת לדייאט רומנטי, באם הזמנה כזו תגיע.
