Girl of Pain
New member
רגשות מוחבאים...
אני רוצה לשתף אותכם בחלום שהיה לי השבוע. חלום על אח שלי שנמצא עכשיו בעולם טוב יותר. חלמתי שערב אחד אני יושבת ושקועה ברחמים עצמיים, עד שההורים שלי נכנסים הביתה, ואחריהם... אחי, בני, מחייך חיוך רחב כמו שתמיד היה מחייך. בני היה בן 21 כשנהרג מתאונת רובה בצבא. היו ביננו יחסים מיוחדים אמאוד, שאני לא ירחיב עליהם פה, כי אני רוצה יותר להתרכז בחלום. בני נכנס בעקבות ההורים שלי, מחייך. הוא סיפר לכולנו (בצחוק גדול) שהכל היה בדיחה. שהוא אף פעם לא באמת הלך. איך חשבנו שהוא היה יכול לעזוב אותנו?! ואיך שנפלנו. הוא סיפר לנו את כל זה וצחק כאילו אין דבר יותר עליז מזה בעולם. וכולם, כל האחים וההורים שלנו, צחקו איתו, מאושרים. כולם צחקו... רק אני עמדתי בצד ובכיתי כמו פוסטמה. וצרחתי עליו איך הוא היה יכול לעשות לנו את זה. ובכיתי וצרחתי... והייתי מאושרת! ובני רק חיבק אותי. חיבק וחייך. אחרי זה שנינו ישבנו בסלון ודיברנו, כמו שתמיד היינו עושים לפני שעזב. הוא שאל אותי איך בלימודים (ומה הייתי יכולה להגיד?! שהכל נהיה חרא? בגללו...), ולפני שהספקתי לענות, קלטתי את המבט העצוב בעיניים שלו, ופתאום הבנתי. הבנתי שהוא לא עבד עלינו. שכל זה לא היה רק עוד בדיחה. שזה אמיתי. שהוא באמת עזב אותנו, והוא הולך לעשות את זה שוב עוד מעט. וברגע ההבנה הזה הרגשתי שהעולם מתמוטט. עוד לפני שהספקתי להגיד עוד מילה, בני כבר לא היה. הוא שוב הלך. הוא שוב נטש אותנו. ואפילו לא הספקתי להיפרד... באותו יום בכיתי כמו שבחיים לא הייתי בוכה במציאות. רגע אחד הייתי מאושרת, הייתי למעלה ברמה שאי אפשר לתאר, ורגע אחרי- נפלתי שוב למטה. הכי למטה שאפשר. כל זה היה החלום שלי. וכשהתעוררתי הייתי בטוחה שבני באמת חזר, והוא יושן עכשיו בחדר שלו. אבל שנייה אחרי כבר חזרתי למציאות שאי אפשר לשנות. המוזר הוא, שלפני החלום, בקושי הצלחתי לזכור אותו. תמיד כשניסיתי להיאחז בזיכרונות או געגועים עליו, הם היו בורחים ממני. הרגשתי כמו מתה- בלי רגשות בכלל! אחרי החלום חזרה אלי ההכרה. ההכרה שהיה לי אח שקראו לו בני והוא לא יחזור יותר. וחזרו גם הגעגועים. עכשיו הם שוב בורחים ממני. דווקא בחלו הרגשתי את כל הרגשות שבמציאות היו בורחים ממני. דווקא בחלום הייתי חיה, בניגוד למציאות שבה הייתי מתה. מה אתם אומרים על זה? למה במציאות רגשות מסוימים בורחים מאיתנו, ואילו בחלום הם חוזרים אלינו במלוא עוצמתם? לאן בכלל נעלמו כל הרגשות שלי במציאות? כל השמחה, התקוות, החלומות, וגם כל הכאב, העצב והדיכאון? למה אני מרגישה כמו מתה-חיה?
אני רוצה לשתף אותכם בחלום שהיה לי השבוע. חלום על אח שלי שנמצא עכשיו בעולם טוב יותר. חלמתי שערב אחד אני יושבת ושקועה ברחמים עצמיים, עד שההורים שלי נכנסים הביתה, ואחריהם... אחי, בני, מחייך חיוך רחב כמו שתמיד היה מחייך. בני היה בן 21 כשנהרג מתאונת רובה בצבא. היו ביננו יחסים מיוחדים אמאוד, שאני לא ירחיב עליהם פה, כי אני רוצה יותר להתרכז בחלום. בני נכנס בעקבות ההורים שלי, מחייך. הוא סיפר לכולנו (בצחוק גדול) שהכל היה בדיחה. שהוא אף פעם לא באמת הלך. איך חשבנו שהוא היה יכול לעזוב אותנו?! ואיך שנפלנו. הוא סיפר לנו את כל זה וצחק כאילו אין דבר יותר עליז מזה בעולם. וכולם, כל האחים וההורים שלנו, צחקו איתו, מאושרים. כולם צחקו... רק אני עמדתי בצד ובכיתי כמו פוסטמה. וצרחתי עליו איך הוא היה יכול לעשות לנו את זה. ובכיתי וצרחתי... והייתי מאושרת! ובני רק חיבק אותי. חיבק וחייך. אחרי זה שנינו ישבנו בסלון ודיברנו, כמו שתמיד היינו עושים לפני שעזב. הוא שאל אותי איך בלימודים (ומה הייתי יכולה להגיד?! שהכל נהיה חרא? בגללו...), ולפני שהספקתי לענות, קלטתי את המבט העצוב בעיניים שלו, ופתאום הבנתי. הבנתי שהוא לא עבד עלינו. שכל זה לא היה רק עוד בדיחה. שזה אמיתי. שהוא באמת עזב אותנו, והוא הולך לעשות את זה שוב עוד מעט. וברגע ההבנה הזה הרגשתי שהעולם מתמוטט. עוד לפני שהספקתי להגיד עוד מילה, בני כבר לא היה. הוא שוב הלך. הוא שוב נטש אותנו. ואפילו לא הספקתי להיפרד... באותו יום בכיתי כמו שבחיים לא הייתי בוכה במציאות. רגע אחד הייתי מאושרת, הייתי למעלה ברמה שאי אפשר לתאר, ורגע אחרי- נפלתי שוב למטה. הכי למטה שאפשר. כל זה היה החלום שלי. וכשהתעוררתי הייתי בטוחה שבני באמת חזר, והוא יושן עכשיו בחדר שלו. אבל שנייה אחרי כבר חזרתי למציאות שאי אפשר לשנות. המוזר הוא, שלפני החלום, בקושי הצלחתי לזכור אותו. תמיד כשניסיתי להיאחז בזיכרונות או געגועים עליו, הם היו בורחים ממני. הרגשתי כמו מתה- בלי רגשות בכלל! אחרי החלום חזרה אלי ההכרה. ההכרה שהיה לי אח שקראו לו בני והוא לא יחזור יותר. וחזרו גם הגעגועים. עכשיו הם שוב בורחים ממני. דווקא בחלו הרגשתי את כל הרגשות שבמציאות היו בורחים ממני. דווקא בחלום הייתי חיה, בניגוד למציאות שבה הייתי מתה. מה אתם אומרים על זה? למה במציאות רגשות מסוימים בורחים מאיתנו, ואילו בחלום הם חוזרים אלינו במלוא עוצמתם? לאן בכלל נעלמו כל הרגשות שלי במציאות? כל השמחה, התקוות, החלומות, וגם כל הכאב, העצב והדיכאון? למה אני מרגישה כמו מתה-חיה?
