רגשות אשמה

[איש השניצל]

רגשות אשמה

שלום לכולם. אני תלמיד כיתה ט'. בשנים האחרונות אחד החלקים המשמעותיים ביותר בחיים שלי הוא רגשות אשמה. זה מלווה אותי, מציק לי, ומעורר בי המון תחושות. לפני חודש בערך נתקלתי באתר שמציע דרכים לבנות תוכניות לשינוי(פרטים בפורום "השנה שלי" בתפוז). התעוררה בי המון מוטיבציה לנושא, והתחלתי לטפל בזה. אני מנתח רגשות אשמה שאני חש - בשלב זה ע"י כתיבה, בהמשך על ידי חשיבה ללא כתיבה. חשוב לציין, שרגשות אשמה בשבילי הן תחושה שעשיתי משהו רע למישהו בעבר הרחוק, הקרוב או בהווה - ושבעצם הנזק הוא לא ממש גדול, או תחושה שפידחתי את עצמי מתישהו, למרות שלא מדובר במשהו נוראי. אני משקיט את רגשות האשמה בעזרת כל מיני דרכים. אני מזכיר לעצמי, שהאנשים לא רואים אותי רק בזכות המקרה הספציפי שבגללו אני מרגיש רגשות אשמה, שהמשמעות של החברה למה שקרה לא גדולה, שיש עוד "שותפים לפשע" במה שאני מרגיש - ובנוסף לזה אני מזכיר לעצמי את החשוב מכל: שכולנו טועים. רציתי להתעניין בעוד טכניקות או רעיונות שיש לכם

 

[hilabarak]

בגדול הדרך שלך נכונה

אתה לוקח רגש "פשטני" של אשמה בגין מאורע מסויים, והופך אותו לרגש "מורכב". לחלק מהיותך אדם שטועה, להיותך חלק מסביבה אנושית שרואה באנשים קצת יותר מאירוע כזה או אחר. אני חושב שאתה פועל נכון בצד ה"ניתוח" של העניין. אם אתה רוצה עוד טכניקה, כדאי לך פשוט לייצר עוד פעולות בחיים שלך. ככל שלאדם יש יותר פעולות מורכבות בחייו, יש לו פחות זמן "רגשי" לדון עם עצמו באשמה או בפאדיחות. אני יודע שאתה בן 15, אבל בוא נדבר לרגע על בחור בן 21 שיהיה לי קל. אם ניקח בחור בן 21 שגר אצל ההורים ולא עובד ולא לומד, אז רוב זמנו יתבזבז כנראה על "איך ההוא פגע בי" ו"איך זה מפחיד אותי" ו"כמה קשה לי עם ..." אם ניקח את אותו בחור ונגרום לו לעבוד וללמוד בו זמנית, וגם להתנדב נניח עם ילדים במצוקה בזמנו הפנוי. הוא כאילו יהיה "חסר זמן להתעסקות רגשית מיותרת". גם אם חבר יעליב אותו, יהיו לו בדיוק 5 דקות לעסוק בעלבון עד שיעבור הלאה למטלת הלימודים או העבודה או ההתנדבות. בניגוד לאותו בחור שאיננו עושה כלום, שיכול להיתקע באותו עלבון ימים שלמים. חשוב להדגיש, גם אדם עסוק נעלב וגם אדם לא עסוק. רק האדם העסוק נעלב וממשיך הלאה, האדם הלא עסוק בדרך כלל נתקע בתוך הרגש, כי אין לו משהו אחר לעשות עם הזמן שלו. בקיצור חלק מעיסוק היתר ברגשות שלנו, נובע מראייה פשטנית, שאותה אתה מתקן. חלק מעיסוק היתר נובע מעודף זמן פנוי, תמצא תעסוקה נוספת בריאה וטובה (התעמלות, התנדבות, הדרכה, עבודה חלקית לדמי כיס.......) ותראה שהפעולות יגרמו לחלק מהמחשבות להיעלם מאליהם מחוסר זמן.

 

[איש השניצל]

אתה צודק

ככל שאני יותר עסוק, אני באמת פחות שם לב למה שהיה בעבר. ובכל זאת, זה לא תמיד נכון: אני לומד בבית-ספר שדורש הרבה מתלמידיו, ובכל זאת, אני עלול לדחות שיעורי-בית מפני שאני מתעסק ברגש אשמה. לגביי הראייה הפשטנית אתה מאוד צודק. דרך טובה להימנע מרגשות אשמה היא באמת לדעת שהמורכבות של מערכות יחסים לא מתבססת על מקרה אחד. אם היא כן מתבססת על מקרה אחד, כנראה שמערכת היחסים הזאת לא ממש חשובה. תודה לך.

 

[אני לא נורמאלי]

לדעתי הצנועה...

ופה אני משלב גם את מה שאמר ברק, כדאי לך להתחיל להתאמן באומנות לחימה כלשהי, בצורה אינטנסיבית. אתה תלמד מאוד מהר שטועים כל הזמן, ורק כך לומדים, זה יעסיק אותך, וזה יקנה לך המון המון בטחון עצמי. יתרון נוסף באומנויות לחימה (כשאני מדבר על אומנויות לחימה אני מתכוון ל"קשות", אם תרצה הרחבה אשמח להרחיב או שתכנס לפורום אומנויות לחימה) הוא יצירת ההבדלה בין המעשה לרגש. למשל במהלך קרב אתה פוגע פיזית ביריב שלך לאימונים. זה לא מכוון, זה לא היה אמור לקרות, זה קרה באשמתך....אבל אין בזה שום בעיה כי זה רק אימון, ואתה תראה שלמרות לבחור מולך כואב, הוא יגיד לך "אין דבר, קורה, בוא נמשיך". אני מבטיח לך שאחרי כמה פעמים שאתה תחטוף ומיד תסלח לבן זוגך לאימון ולא תייחס לכך שום חשיבות, יווצר המצב בו אתה לא מרגיש אשמה כשאתה הטועה באימון....ומשם לחיים. חוץ מזה, כמובן, אומנויות לחימה זה כיף וממש שימושי בחיים...וכיף

שוב, דעתי האישית והלא מקצועית בכלל...

 

[איש השניצל]

זה מזכיר לי משהו שקרה לי

הייתי בחוג אומנות לחימה בכיתה ו', שהיה שונה מאומנויות הלחימה שאתה מתאר משום שהוא לא היה קשה במיוחד. שיחקנו בסוף האימון במשחק "תופסת" בעזרת גלגולים, ואז פגעתי למישהו בצלעות, והנשימה שלו נעצרה... בחודש שלאחר מכן הוא לא דיבר איתי. אחר כך הכל חזר להיות תקין. מעניין מה שאתה מספר, שמעתי על הדרך שבה ספורט עשוי לעזור לרגשות אשמה. העניין הוא, שאני באמת לא בטוח שיש לי פנאי וחשק לזה. קשה לי ללכת פעמיים בשבוע לחוג, זה יותר מדי אינטנסיבי. יש גם חוגים של פעם בשבוע? תודה רבה (-:

 

[ענתי44]

מפלצת רגשות האשמה

כמי ש"פולנה" כהלכה אני מוצאת עצמי נלחמת מלחמת חורמה ברגשות אשמה. זה לא רק אם לא עשיתי משהו או שכחתי לעשות משהו, זה גם כשאני מטפלת וסועדת את אמא שלי תמיד אני מרגישה כאילו לא עושה מספיק. הבנתי שרגשות אשמה, כמו פחדים, אם נותנים להם לחיות בתוכינו הם גדלים למימדיים עצומים, אבל אם יוצאים נגדם הם מצטמקים. אני מקדישה רק כמה דקות לרגשות האשמה. חושבת עליהם ומחלקת אותם לשתי קטגוריות : האחת רגשות אשמה מוגזמים. וזה הרוב. אני מצרפת אותם לאותו קובץ ולוחצת במוחי על דליט. ואת המעט מעשים שיש בהם משהו אני חושבת מה הלקח שלי מכך שטעיתי ואיך אני מתקנת. ואז זה חולף. יש לא מעט ימים שרוב רגשות האשם נשלחות ישר למחיקה. וכל לילה לפני שאני מתמכרת לעולם חלומות אני בוחנת את עצמי בשלושה דברים. אם למדתי משהו חדש במשך היום שחלף אם עשיתי משהו טוב למען הזולת ואם עשיתי משהו טוב למען עצמי. לפעמים זה לסלוח לעצמי על משהו שעשיתי וגרם לי לרגשות אשמה. אם יש לי סימון וי על שלושת הדברים אז אני יודעת שהיה זה יום מיוחד

 

[איש השניצל]

היי

ממש מוצא חן בעיניי מה שכתבת. אני מרגיש ככה גם כן. השבוע סיפרתי למישהו על התוכנית הזאת, והוא ממש הגיב בהלם, כי חשב שאני רוצה לבטל לגמרי את רגשות האשמה. 90% מרגשות האשמה שאני מרגיש הם לא חשובים או לא אקטואליים להיום. איכשיהו קשה לי פשוט ללחוץ על "דליט" במוח גם אם אני יודע שאין טעם לחוש ברגש אשמה מסוים. אני כן זקוק לאיזושהו ניתוח. אבל מה שכתבת לגביי הלקח שלך מוצא חן בעיניי.

 

[ענתי44]

אם אני למדתי ללחוץ על דליט ../images/Emo128.gif

אחרי למעלה מארבעים שנות "פולניות" בטח שגם אתה יכול. ואתה עושה עבודה מעולה. תגיד לחבר שלך שאתה לא מבטל את רגשות האשם, שהם דבר נפלא שעוזר לנו לשמור ולהבדיל בין טוב ורע, אלא שאתה מנפה את רגשות האשמה חסרות הבסיס. את כל הטפל ומתמקד בעיקר.

 

[hilabarak]

מסכים ב1,000 אחוז ורוצה

להוסיף, שהדגש בעיני איננו על המילה 'דליט'. הדגש הוא על קיטלוג מסודר של 'דואר זבל' מול 'דואר חשוב' (אשמה מיותרת מול אשמה שעוזרת לנו להבין היכן שגינו ולהתפתח). ברגע שקיטלגת, אז אתה יכול להעביר לספרייה צדדית, או למחוק או להעביר ל'הסגר' (כמו וירוסים) או כל תיאור אחר (אני גם לא ממש בטוח שאנחנו באמת מוחקים, כמו שמעבירים לספרייה צדדית שתופסת מקום בזיכרון שלנו, אבל לא מעסיקה את המעבד הראשי שלנו - לדעתי האשמה נשארת חרוטה כזיכרון כחלק ממשהו שהרגשנו, רק איננו עוסקים בה יותר במודע). אבל הכי חשוב - אדם שטורח ל'בקר' עצמו ורגשותיו ולקטלג אותם, יוצא נשכר בצורה מהותית, בין אם מחק אותם או שם בהסגר או שם בצד להמשך בחינה עתידית או כל פעולה אחרת שמצא לנכון.

 

[איש השניצל]

ממש אהבתי את הקיטלוג שלך

הרוב אצלי הוא באמת "דואר זבל". אני כן עוסק בדואר הזה וכן ממיין אותו, אבל בסופו של דבר מגיע למסקנה לגביו. אני שמח לשמוע שיש דבר טוב בקטלוג הרגשות, כי הרבה פעמים אני מרגיש שאני יותר מדי מתעסק ברגשות ומנתח כל מיני סיטואציות פשוטות בצורה מורכבת. לפעמים אני מקנא בכל האנשים שמצליחים לעבור את כל הדברים המשניים בצורה מרפרפת. אבל כנראה שמה שיש לי זה טוב.

 

[איש השניצל]

יפה אמרת

 

[רון סי]

רגשות אשם הם תוצאה של החינוך שלך

הם הכלי שבאמצעותו הסביבה - ההורים, המחנכים, החברים - שולטים בך. בתהליך החינוך שלך מלמדים אותך שיש דברים שאתה עושה שהם רעים, ומחנכים אותך להתעלל בעצמך נפשית, לגרום לעצמך נזק נפשי, כדי שהם ירויחו ממך את ההתנהגות שהם חושבים שהיא טובה. עליך להבין שכל פעם שאתה מרגיש אשם בגלל משהו, זה כדי שמישהו אחר ירויח מהמצוקה שלך. רגשי האשמה שלך היא אזיקים שאוסרים אותך ומונעים ממך לחיות את חייך כפי שאתה רוצה. עליך לסרב לקבל על עצמך את העול הזה. עליך לסרב להעניש את עצמך בגלל מצוקתם של אחרים.אתה עלול לטעות, אבל עליך לבדוק היטב אם אתה רואה במשהו טעות כי מישהו אחר אומר לך שזו טעות, או בגלל שאתה באמת מאמין שטעית. לעיתים עליך לעשות מעשים נכונים מבחינתך, שעלולים לפגוע בזולת. אנחנו לא חיים בעולם הרמוני שבו הכל משתלב בהכל. גם אם טעית, ואתה בטוח שטעית, אינך צריך להעניש את עצמך. יש ללמוד מהטעות באומץ ולהמשיך הלאה. רגשי אשם לא מובילים לשום דבר טוב, רק לעינוי עצמי ולכניעה לשיטת שליטה נפשית של אחרים בך.

 

[hilabarak]

קצת חד צדדי, לא ?

בוא ניקח את בני סלע שכנראה לא הרגיש ממש אשמה על מעשיו, ובכלא עשו לו הראו לו את הפגיעה בקורבנות כדי שיקבל הבנה של החומרה של המעשים שעשה. האם הטענה היא שבעצם אם בני סלע לא מרגיש אשמה אז הוא צודק ואני מצטט "עליך להבין שכל פעם שאתה מרגיש אשם בגלל משהו, זה כדי שמישהו אחר ירויח מהמצוקה שלך". ובעצם כל עוד האנס או כל פושע או סתם אדם שהעליב אנשים ברבים שלא לצורך, לא ממש מרגיש אשם, פשוט הכי טוב שילמדו להתעלם מהסביבה ? "רגשי אשם לא מובילים לשום דבר טוב, רק לעינוי עצמי" - אני חושב שאין דבר בעולם שהטענה הזאת תהיה ממש נכונה לגביו (לא רגשות אשם ולא רגשות שימחה וכולי). לכל אלמנט בחיים יש את המינון המתאים שלו (כך גם לרגשי אשם). כמו שאי אפשר להגיד שמים תמיד טובים לנו ומלח תמיד רעיל לנו. כי מלח רעיל רק בכמות נניח של 20כפיות בו זמנית (סתם אני זורק כמות), וגם מים בכמות מוגזמת רעילים לנו (מורידים יותר מידי את רמת המליחות בדם וגורמים למה שנקרא 'הרעלת מים'). ככה אי אפשר להגיד שאשמה תמיד רעה ומוטעית (כי היא נובעת משליטה של הזולת) ושמחה תמיד טובה ונהדרת. לפעמים האשמה היא הדבר הנכון ביותר להרגיש (נניח שפגענו באדם מסויים שלא לצורך מול קהל אנשים וראוי שנרגיש את הפגיעה המיותרת בו), ולפעמים השמחה איננו הרגש הנכון (אירע אסון ו30 מילדים של מדינת 'אוייב' מתו ולא בדיוק הכי נכון לשמוח). העובדה שלחלק מהאנשים באוכלוסיה יש בעייה אישית של עודף רגשות אשם, איננה הופכת את האשמה לרגש מיותר. כי מצד שני יש הרבה אנשים עם 'חוסר אשמה' (כמו למשל הנשיא שלנו, שלא טורח אפילו להתפטר כשהוא מואשם באונס). אשמה היא אשמה, לעיתים מועילה כדי לעזור לנו להתפתח, לפעמים מדכאת. אדם בוגר יכול לדעת מתי לתת לאשמה לשטוף אותו וללמוד ממנה, ומתי להתעלם ממנה.

 

[רון סי]

רגש האשמה

הוא תמיד מחיר נפשי שאדם משלם על משהו שרע (לדעתו) לזולת. האינטרס לייצר רגשות אשמה הוא תמיד אינטרס של האחרים. כל הענין עם רגש האשמה הוא ענינו של האחר, של הזולת, ולא של האדם עצמו. האדם עצמו שחש אשם לא מרויח מרגש זה כלום. מי שמרויח זה רק האחרים. האדם עצמו רק משלם. זה קודם כל. אדם צריך לעשות חשבון עם עצמו, ולהחליט אם הוא רוצה לשלם מחיר בגלל משהו שקורה לאחרים. האם הוא רוצה לסבול, כדי שלמישהו אחר יהיה (אולי) טוב. שנית, כפי שכתבתי, מקורם של רגשות אשם הוא בחינוך שקיבלנו. ההחלטה שמשהו שעשינו הוא רע, זו החלטה שתוכנה נקבע ע"י החינוך. מה המטרה של רגשות אשם אלה מבחינת החינוך? כפי שכתבתי, המטרה היא להכניס אותנו לתלם, להשיג מאיתנו צייתנות, ליישר אותנו למה שאחרים רוצים מאיתנו, להתנהג כפי שהם חושבים שאנחנו צריכים להתנהג. אז אדם צריך לעשות חשבון עם עצמו, אם הוא רוצה להיות בובה של הזולת, רובוט שלו. אם הוא רוצה להתנהג כפי שאנשים אחרים רוצים שהוא יתנהג, או שהוא חושב שיש לו אישיות משלו, ויש לו רצון משלו, ויש לו שכל משלו, והוא יודע בעצמו מה הוא צריך ומה נכון לו. אם אדם רוצה להיות בובה, רובוט, של אחרים, ואם הוא רוצה להיות זה שישלם את המחיר, זה שיסבול, בגלל מה שקורה לאחרים, אז בבקשה - שירגיש אשמה. מי שחושב שהוא בעל ערך לעצמו, וחושב שהוא מסוגל בעצמו לנהל את חייו, יכול לזרוק את כל המושג של רגשות אשם לפח.

 

[hilabarak]

אז אני מבין שלפי טענתך ואני אצטט

"רגש האשמה הוא תמיד מחיר נפשי שאדם משלם על משהו שרע (לדעתו) לזולת. האינטרס לייצר רגשות אשמה הוא תמיד אינטרס של האחרים". בעצם בני סלע לא צריך לחוש אשמה, כי בעצם קורבנות האונס לא בהכרח חוו משהו רע (אולי הם ממש נהנו, מי יודע ?), והאשמה היא בעצם האינטרס שלהם ולא שלו. טענה זו תיצור חברה קצת מעוותת לא ? שהרוצחים והאנסים והגנבים והאלימים, במקום לחוש אשמה, יאשימו את הקורבנות והחברה בכלל, שגורמת להם להרגיש אשמה. ובכלל כל אחד יעליב חופשי ויפגע חופשי. אני אנסה לתת דוגמא קצת שונה - אם יש אבא אלים שלא מאפשר לבן שלו להוציא מילה מהפה בלי לחטוף מכה, אז אולי אותו ילד עלול להגיע למסקנה שאסור לגרום לאנשים לחשוש מלדבר. אבל המסקנה הזו תוביל אותו אולי גם להגיד למורה שלו מול כל הכיתה שהיא שמנה מידי וזה ממש מכוער (או כל אמירה פוגעת שלא לצורך - אפשר גם להגיד לה את זה בפרטיות אם נורא רוצים). לדעתי זו לא מסקנה נכונה. העובדה שהיכו אותו על כל מילה שהוציא מהפה, לא מצדיקה חופש דיבור בלתי מרוסן. אותו כנ"ל לגביי אשמה - העובדה שיש אנשים שגדלים בסביבה שיוצרת רגשות אשם מיותרים שחונקים את ההתפתחות שלהם שלא לצורך, איננה מצדיקה את העובדה שבני סלע לא יחוש אשמה בגין מעשיו ויאשים את קורבנותיו בניסיון לגרום לו להרגיש אשם. מי שגדל בסביבה חונקת מידי של אשמה, צריך להבין שיש לו בעייה פסיכולוגית אישית עם אשמה ועליו לטפל בה ברמה האישית. הוא לא יעשה עם עצמו חסד, אם יהפוך לאדם חסר מצפון ואשמה, כי זה בדיוק המתכון לבדידות. אנשים לא אוהבים על ידם אנשים שכל הזמן מרגישים אשמה, אבל גם הם לא אוהבים אנשים קרים וחסרי מצפון. החיים הם איזון בין היכולת לחוש אשמה ובין היכולת לא לטבוע כל היום וכל רגע באשמה.

 

[רון סי]

הרוצחים והאנסים

בכל מקרה לא יחושו אשמה. אבל כשאתה מביא אותם כדוגמה, אתה למעשה מפעיל את מנגנון הדיכוי החברתי של רגשות האשמה. אתה אומר, בעצם, שאדם שלא חש רגשות אשמה הוא כמו אנס או רוצח. ברור שהדבר לגמרי לא כך. אדם שדוחה את התביעה שיחוש רגשות אשמה איננו אדם קר או "חסר מצפון". זה אדם שלא מוכן לשלם מחיר אישי עבור מצוקתו של הזולת. הוא מסרב לקבל את שליטת החברה עליו. את הערכתם של הסובבים צריך לקבל בזכות מעשים, לא בזכות עינוי עצמי.

 

[hilabarak]

יש לך לוגיקה קצת לא ברורה לי

אני טענתי שאשמה איננה רגש מיותר, ומצאתי מקרה פשוט וקל של רצח או אונס להוכיח זאת (יש במטתמיקה דדקוציה או אינדוקציה, שבעזרת מקרה בודד יוצא מן הכלל, מוכיחים שהטענה איננה נכונה). אז מצאתי בקלות מקרה שבו יש משמעות לרגשי האשם. מנגד אתה אומר שרוצח לא ירגיש אשמה ולכן אתה מסיק שאני טוען שאדם שלא חש רגשות אשמה הוא כמו רוצח. אבל לא אני טענתי שרוצח לא ירגיש אשמה, את זה אתה טענת. אני לא יודע על סמך מה טענת שרוצחים ואנסים לא מרגישים אשמה (אולי ראיינת באופן אישי כאלו - באמת שאינני יודע מי אתה ומה הרקע שלך). אני אישית לא ראיינתי אף פעם רוצח או אנס. אני לא טוען שהם לא מרגישים אשמה או שהם כן מרגישים אשמה (באמת שאין לי מושג, אולי בתוך תוכם חלקם כן מרגיש אשמה), ולכן אינני יכול לטעון שמי שלא מרגיש אשמה הוא כמו רוצח או אנס. אני רק טוען נגד הטענה שלך, שאשמה היא רגש של דיכוי חברתי - אני מאמין שרוצח או אנס צריכים להרגיש אשמה (אולי הם גם ככה עושים זאת, ואולי צריך להפגיש אותם עם סרטים של קורבנות כמו שהבנתי עשו לבני סלע), לא בגלל דיכוי חברתי. אלא בגלל שהם פגעו בזולת פגיעה אנושה שלא לצורך, והדרך לא לחזור על הפגיעה עוברת דרך אשמה. אני גם מאמין שאדם שהעליב את חברו מול אנשים שלא לצורך גם צריך להרגיש אשמה (אשמה קטנה מאוד ביחס לאדם שאנס). אני לא מאמין שאדם צריך להתאבד בגלל אשמה, או להפסיק לחיות. עליו לחוות את האשמה לתקופה קצובה (עלבון אולי מצריך הרגשת אשמה של חצי שעה, ורצח הרגשת אשמה של 20 שנה) וללמוד ולהתקדם הלאה. אבל אם אתה טוען שאשמה היא רגש מיותר, עלייך לפתור גם את האנסים וגם את הרוצחים וגם את המעליבים ברבים. ולשאלה הזו עוד לא קיבלתי תשובה. אם יגיע רוצח ויגיד שהיום אחרי 10 שנים הוא מבין את חומרת המעשה והוא מלא רגשי אשמה, האם תגיד לו "עזוב אותך, זה רק משרת את הקורבן ומשפחתו ואת הדיכוי החברתי".

 

[רון סי]

אנחנו בסה"כ מסכימים על העקרון

אנחנו מסכימים שרגשות אשמה הם כלי לשליטה חברתית. אתה מציג דוגמאות לשימושיות הזו של רגשות האשמה: למנוע מהאנס לאנוס, למנוע מאנשים להעליב את זולתם. הכל מקרים של התנהגות בחברה, התנהגות האדם לזולתו, לסובבים אותו. מה שאנחנו לא מסכימים עליו, הוא התייחסות האדם עצמו, זה שאתה רוצה שירגיש אשם, לנסיון של החברה לשלוט בו. אתה טוען שהאדם צריך להסכים לשליטה חברתית זו. אני טוען שאדם עצמאי ובוגר, שחושב שהוא עצמו צריך לקבוע לעצמו מה טוב ורע, צריך להתנגד לשליטה החברתית הזו, ולכן להמנע מרגשות אשמה.

 

[hilabarak]

טוב אני אכן אינני מסכים, זו נשמעת

לי באמת כמו טענה של 'אגו' - משהו בסגנון 'אני גדול ואני יכול' או 'כולנו גדולים וכולנו יכולים' (נשמע פחות טענה של אגו ויותר כמו צדק חברתי, אבל בעיני שתי הטענות זהות). אני חושב שגם אנשים בוגרים ורציניים ושקולים שוגים ויכולים וצריכים להרגיש אשמה בהתאם לטעות (לא להיתקע באשמה, אבל בהחלט לחוות את הרגש). ואני אתן סתם את הדוגמא של גנדי ההודי, שהיה מנהיג דגול ובוגר שהוביל מדינה של מאות מיליוני אנשים לעצמאות, ללא הרמת יד (לא היו בהיסטוריה האנושית כמעט מנהיגים בעלי שיעור קומה כזה). אבל היה סרט דוקומנטרי על ההתנהגות שלו בבית כבעל והורה, ולי אישית נראה שהוא טעה והחמיר יתר על המידה עם משפחתו. ואין מניעה שמצד אחד הוא יהיה מנהיג נפלא ודגול והשראה לאנושות ככלל. ומצד שני יפגע בילדיו ועולמם הרגשי, בדרישות יתר שהתאימו לו כמנהיג, אבל לא להם כילדיו של מנהיג. ואני לא חושב שאם הייתי מנסה להראות לו את העובדה הזו, הייתי מנסה לשלוט בו או שהחברה היתה מנסה לשלוט בו דרכי. ואני לא חושב שהיה מזיק לו אם היה מרגיש שטעה והיה מרגיש אשם (בהנחה שבאמת הוא פגע בהם ומנע מהם ילדות שלא לצורך). ואני חושב שהמחשבה שיש אנשים שהם חפים מטעויות, או שאדם יכול לראות את כל הטעויות שלו לבד, איננה מציאותית. אני חושב שכולנו טובים בדרים מסויימים וחלשים בדברים אחרים, ויש תלות הדדית מלאה. אני חלש בהנהגת עמים, וגנדי בטח היה מלמד אותי על דברים שלא חלמתי עליהם. ובעיני לפחות הוא חלש בהורות ולא כל כך מבין שילד שונה במהות ממבוגר, והוא יכול ללמוד ממני על טעויות שלו (או מכל אחד אחר בעולם) ולא צריך להפוך את זה למאבק על שליטה חברתית וכולי. סתם אדם גדול ונפלא שפגע בילדיו שלא לצורך ויכול להרגיש אשמה ולבקש סליחה ולעבור הלאה.

 

[איש השניצל]

אני לא מסכים אתך.

רגשות אשמה הן אכן תוצאה של החינוך - אבל לא תמיד מדובר בתוצאה של חינוך שלילי, שמטרתו היא שתלטנות ודיכוי של האדם. יכול מאוד להיות שהסיבה לכך שרגשות האשמה אצלי הן במינון מוגזם מותנית בכך שהיה משהו בעייתי בחינוך שלי, אבל בסך הכל - מדובר במשהו מאוד בריא. אדם צריך להרגיש לפעמים רגשות אשמה, גם במחיר שהחברה "תכפה" זאת עליו.