רגשות האשמה שלי
תראו, כל הזמן הילדים הקטנים שלי רואים אותי במרוץ אחרי הזמן. אני עובדת מן הסתם במשרה מלאה, כל יום שישי יוצאת קבוע לבלות, גם כשאני בבית אני צריכה זמן לעצמי, כמו שעה, לקרוא, לשתות קפה בכיף לצפות בטלויזיה לעבוד על המחשב. מעבר לכך, יש לי סידורים יומיומיים כאשה חד הורית, כמו הליכי הגירושין שגזלו ממני זמן רב, אחר כך היה את הענין שלנסות למצוא את עצמי, אחר כך לחפש דירה להשכרה, בקיצור כמעט ואני לא איתם. הנושא הזה הלחיץ את הילדים שלי, והקשה על הילד שלי לגמרי בלימודים והוא פשוט החליט שהוא לא לומד, מכיתה א` הייתי צמודה אליו ועם אצבע על הדופק, היום הוא בכיתה ג`, יש לו אינטלגנציה גבוהה אבל לא מרוכז בלימודים, כל מה שמעסיק אותו זה חום ואהבה ממני ומאבא, הוא מקבל את זה, אבל זה לא מספיק, כנראה שכאשר מתגרשים צריך לעשות את זה עם דגש על הילדים ולא על מהירות הגט. בקיצור, וכאן אני קופצת כמה מדרגות קדימה, שרותי הרווחה התערבו ואחרי שיחות מעמיקות עם הילד החליטו שילך לפנמיה, כשאני שמעתי פנמיה אני הגבתי לא טוב, תדמיינו מה זה לא טוב, לא שאני פוסלת פנמיה אבל לא בכוח, לא בניגוד לרצון הילד, והילד הרי לא היה מוכן, בקיצור באותה פגישה שלא אשכח לעולם, הודיעו לי בשרותי הרווחה, שלא שואלים אותי הרבה לגבי הילדים שלי, לא הבנתי, שאלתי למה מתכוונים והם אמרו שבית המספט יחליט אם הילדים ילכו לפנמיה ואם לאו,ואף הוסיפו, שהבעיה היא לא שהילדים לא יכולים בלעדי, אלא תיקנו אותי, שהילדים כן יכולים בלעדי, ואני זו שלא יכולה בלעדיהם, כאן הרגשתי כאילו תוקעים לי סכין בגב, נילחצתי ונסעתי מהר לבית הספר תוך שאני מאיימת שלא יימצאו אותנו לעולם, כשהגעתי לבית הספר כבר היה מאוחר מידי, הילדים שלי, כמו שאתם שומעים נלקחו ממני בצו חרום שבוע ימים, וכל זאת כי איימתי שאני נעלמת איתם. שבוע הכי נורא בחיינו עברנו כל אחד ממקומו. הילדים לא סולחים לי עד היום על כך, מאז הילדים בצו בית משפט הוחזרו אחרי שבוע וזאת בתנאי שיעברו אבחון, ואכן עברו אבחון ארוך ומייגע ובסופו נכתב שאם הילדים יורחקו מאמם תגרם להם טראומה נוראית, ועל כן ממליצים רק אומנה של שבוע ימים עד השעה 7 הילדים אצל משפחה אומנת. זהו, קשה לנו ככה, זה נשמע כמו שמרטפות וביביסיטר אבל זה לא כך, אני בוכה, ויש לי המון ריגשי אשמה, ושלא נדבר על הילדים. השבוע ביקשתי שיהיו בחברתי לפחות פעמיים בשבוע כל אחד ביום אחר, והם הסכימו ולא היתה מאושרת ממני. אני יודעת שזה יכול לעלות לכם ספקות לגבי אימהותי אבל אל תטעו, פשוט, או לא פשוט, פליטת פה אחת שלי גרמה לשינוי באורח חייהם של ילדי. ודרך אגב, האבחון אף קבע שהילד עם אינטלגנציה בינונית עד גבוהה מאוד, וכל הדוח עצמו שנכתב לגבי הילדים גילה דברים שהממו אותי, בשורה תחתונה, נכתב, ``ילדים שצמחו במהירות לגילם בגלל המצב הקיים``, ואכן יש לי ילדים מקסימים. אבל אין לי תשובות לשאלות שלהם, כמו, למה הם במשפחה אומנה עד שבע, לכם זה נשמע פשוט, לנו לא. ועוד לחשוב שאת כל מלחמת ההשרדות עשיתי למענם. אני אשה מאוד חזקה, אבל זה הקטע היחיד בחיים ששובר אותי, אני משבר בערב עד תשע נמצאת יחד איתם הם כל כך מקסימים ומתוקים, ואחרי שהם הולכים לישון עם מאסה של שאלות אני מתהפכת בתוכי. כאן, איבדתי תקווה, מי יכול להבטיח לי שהילדים שלי יישארו איתי לעולם? אולי הם מכינים אותי למשהו? לא יודעת, מבולבלת. בחרתי בפורום הזה, כיוון שאני עדיין רוצה להיות אופטימית, אני עדיין לא רוצה לאבד תקווה.