רגשות אשמה
- פותח הנושא יערה140
- פורסם בתאריך
היי יערה
רגשות אשמה... הו זה משהו מאוד מוכר. מאווווווווווד.
אני הרגשתי בסדר לגבי לצחוק או לצאת לבילוי עם בעלי או בחברה. בעיקר הרגשתי רע ואשמה עם הזמן הפנוי שהיה לי ולא היה אמור להיות שם בכלל אם אושרי היה נולד חי. שנאתי כל שניה של זמן פנוי לעצמי ולא הייתי מסוגלת לנצל את הזמן הזה לשום דבר חוץ מלשכב במיטה ולבהות ולאכול כי אני תמיד אוכלת כשרע לי.
ומה שהכי עזר לי לתחושת האשמה זה מפגש פורום. זה שחרר לי איזה מעצור בפנים, לראות שיש עוד נשים שכואבות כמוני, ויחד עם זאת כל אחת מהן רוצה לחזור לחיות. ולמרות שכמובן הבנתי את זה במוח גם לפני כן זה איכשהו המחיש לי את זה כך שגם הלב הצליח להבין.
ולגבי לחייך ולצחוק, אז פה היו לי כמה מחשבות שעזרו לי לקבל את זה בטוב, ואם תרשי לי אני אחלוק:
חשבתי שאם יש מסר שעובר ממני אליו, או שאם הנשמה שלו צופה בי מלמעלה נניח אז לא הייתי רוצה שהוא יראה אמא מפורקת לגורמים, בגללו.
הרגשתי שאני היא התזכורת היחידה לקיום שלו בעצם. או שאחת הסיבות לחיים מבחינתי זה לנצור את הזכרון שלו, כמו מצבה חיה. וכדי שאני אמשיך לחיות ולזכור ולתפקד כמצבה כל מה שמקל עלי ועוזר לי לשרוד עוד יום זה לגיטימי, גם צחוק ובילוי וכל זה. בחודשים הראשונים זאת היתה המחשבה הדומיננטית.
וכמובן יש את הרצון, או אולי החובה הזאת להיות בן אדם מאושר למען אלו היקרים לי, בעיקר בן הזוג והילדה שלי. והילדים הבאים שלי, שלא מגיע להם אמא שרוטה ופגועה ודיכאונית. מגיעה להם אמא שמחה ומשפחה מאושרת, ולכן מותר לי לצחוק. מה זה מותר, חייבת. וכן, באיזשהו שלב גם כאב לי על עצמי - מה זה, אני רק בת שלושים, לא יכול להיות שהחיים שלי נגמרו, חייבת להיות דרך החוצה, או דרך ביניים, או איך שלא תקראי לזה. אז גם זה.
ותשמעי, עברו שנתיים. וכן, עדיין יש לי מחשבות של איך יכול להיות שאני לא בוכה עליו כמו קודם. איך יכול להיות שאני חיה רגיל, או כמעט כמעט רגיל (חוץ מזה שהפסקתי לראות ערוץ עשר וניתקתי קשר עם שתי חברות). אבל עכשיו זו רק מחשבה, שבאה והולכת ולא תחושת אשמה כבדה שאני נושאת על כתפיי. מאחלת גם לך הקלה כזו. מקווה שעזרתי בקצת.
רגשות אשמה... הו זה משהו מאוד מוכר. מאווווווווווד.
אני הרגשתי בסדר לגבי לצחוק או לצאת לבילוי עם בעלי או בחברה. בעיקר הרגשתי רע ואשמה עם הזמן הפנוי שהיה לי ולא היה אמור להיות שם בכלל אם אושרי היה נולד חי. שנאתי כל שניה של זמן פנוי לעצמי ולא הייתי מסוגלת לנצל את הזמן הזה לשום דבר חוץ מלשכב במיטה ולבהות ולאכול כי אני תמיד אוכלת כשרע לי.
ומה שהכי עזר לי לתחושת האשמה זה מפגש פורום. זה שחרר לי איזה מעצור בפנים, לראות שיש עוד נשים שכואבות כמוני, ויחד עם זאת כל אחת מהן רוצה לחזור לחיות. ולמרות שכמובן הבנתי את זה במוח גם לפני כן זה איכשהו המחיש לי את זה כך שגם הלב הצליח להבין.
ולגבי לחייך ולצחוק, אז פה היו לי כמה מחשבות שעזרו לי לקבל את זה בטוב, ואם תרשי לי אני אחלוק:
חשבתי שאם יש מסר שעובר ממני אליו, או שאם הנשמה שלו צופה בי מלמעלה נניח אז לא הייתי רוצה שהוא יראה אמא מפורקת לגורמים, בגללו.
הרגשתי שאני היא התזכורת היחידה לקיום שלו בעצם. או שאחת הסיבות לחיים מבחינתי זה לנצור את הזכרון שלו, כמו מצבה חיה. וכדי שאני אמשיך לחיות ולזכור ולתפקד כמצבה כל מה שמקל עלי ועוזר לי לשרוד עוד יום זה לגיטימי, גם צחוק ובילוי וכל זה. בחודשים הראשונים זאת היתה המחשבה הדומיננטית.
וכמובן יש את הרצון, או אולי החובה הזאת להיות בן אדם מאושר למען אלו היקרים לי, בעיקר בן הזוג והילדה שלי. והילדים הבאים שלי, שלא מגיע להם אמא שרוטה ופגועה ודיכאונית. מגיעה להם אמא שמחה ומשפחה מאושרת, ולכן מותר לי לצחוק. מה זה מותר, חייבת. וכן, באיזשהו שלב גם כאב לי על עצמי - מה זה, אני רק בת שלושים, לא יכול להיות שהחיים שלי נגמרו, חייבת להיות דרך החוצה, או דרך ביניים, או איך שלא תקראי לזה. אז גם זה.
ותשמעי, עברו שנתיים. וכן, עדיין יש לי מחשבות של איך יכול להיות שאני לא בוכה עליו כמו קודם. איך יכול להיות שאני חיה רגיל, או כמעט כמעט רגיל (חוץ מזה שהפסקתי לראות ערוץ עשר וניתקתי קשר עם שתי חברות). אבל עכשיו זו רק מחשבה, שבאה והולכת ולא תחושת אשמה כבדה שאני נושאת על כתפיי. מאחלת גם לך הקלה כזו. מקווה שעזרתי בקצת.
שאלה
נכנסתי עכשיו לבלוג שלך והפסקתי לקרוא. היה לי קשה מדי...בטח זה כתוב שם אבל אני רוצה לשאול אותך אם היית בקבר שלו. אני מאוד מתלבטת לגבי זה. בעלי מתנגד לזה. הפסיכולוגים אומרים לא כדאי. אבל אני כן מרגישה צורך. את כמובן לא חייבת לענות לי אבל אם היית אני אשמח לדעת איך זה השפיע עליך
נכנסתי עכשיו לבלוג שלך והפסקתי לקרוא. היה לי קשה מדי...בטח זה כתוב שם אבל אני רוצה לשאול אותך אם היית בקבר שלו. אני מאוד מתלבטת לגבי זה. בעלי מתנגד לזה. הפסיכולוגים אומרים לא כדאי. אבל אני כן מרגישה צורך. את כמובן לא חייבת לענות לי אבל אם היית אני אשמח לדעת איך זה השפיע עליך
תשובה
כן, הבלוג כבד ואני לפעמים אוהבת את זה ולפעמים קוראת ומזדעזעת.
דרך אגב, אף אחד מאלו המכירים אותי בחיים לא קורא בבלוג הזה, למרות שכולם יודעים על קיומו. כי הוא קשה. בעיקר בעלי והחברה הכי קרובה שפשוט ניסו ואמרו לי שהם לא יקראו יותר.
ולגבי הקבר אז כן, אחרי שנה מצאתי את הקבר ואני מאוד מרוצה מזה. נתן לי תחושה של הקלה, או השלמה, או סגירת מעגל כלשהי לדעת איפה הוא. לא מבקרת שם, הייתי סה״כ פעמיים - כשמצאתי, וכשהבאתי את בעלי ליום השנה. גיסי וגיסתי מגיעים לשם כשרוצים בלעדינו, יש לנו בראש עיצוב למצבה מיוחדת, עכשיו מאנו את האומן שיבצע כנראה, ובלי כל לחץ אנחנו גם נעשה. נחמד לי לעבור ליד בית העלמין עם האוטו בדרך לאנשהו ולדעת שהוא שם, נותן לו מקום ונותן לי הוכחה לקיום שלו (מהתחלה זה היה אישיו). לא מבקרת כי מבחינתי הוא עצמו לא נמצא שם, זה רק הגוף שלו שקבור.
בכל אופן, בבלוג המדובר יש רשומה מלפני שנה שנקראת הקבר שכתבתי כשמצאתי את הקבר כמובן. ויש עוד רשומה מוקדמת כששאלו אותי על קבורה על ההתלבטות וההתעסקות של לפני, אם תרצי לדעת פרטים נוספים אני פה.
כן, הבלוג כבד ואני לפעמים אוהבת את זה ולפעמים קוראת ומזדעזעת.
דרך אגב, אף אחד מאלו המכירים אותי בחיים לא קורא בבלוג הזה, למרות שכולם יודעים על קיומו. כי הוא קשה. בעיקר בעלי והחברה הכי קרובה שפשוט ניסו ואמרו לי שהם לא יקראו יותר.
ולגבי הקבר אז כן, אחרי שנה מצאתי את הקבר ואני מאוד מרוצה מזה. נתן לי תחושה של הקלה, או השלמה, או סגירת מעגל כלשהי לדעת איפה הוא. לא מבקרת שם, הייתי סה״כ פעמיים - כשמצאתי, וכשהבאתי את בעלי ליום השנה. גיסי וגיסתי מגיעים לשם כשרוצים בלעדינו, יש לנו בראש עיצוב למצבה מיוחדת, עכשיו מאנו את האומן שיבצע כנראה, ובלי כל לחץ אנחנו גם נעשה. נחמד לי לעבור ליד בית העלמין עם האוטו בדרך לאנשהו ולדעת שהוא שם, נותן לו מקום ונותן לי הוכחה לקיום שלו (מהתחלה זה היה אישיו). לא מבקרת כי מבחינתי הוא עצמו לא נמצא שם, זה רק הגוף שלו שקבור.
בכל אופן, בבלוג המדובר יש רשומה מלפני שנה שנקראת הקבר שכתבתי כשמצאתי את הקבר כמובן. ויש עוד רשומה מוקדמת כששאלו אותי על קבורה על ההתלבטות וההתעסקות של לפני, אם תרצי לדעת פרטים נוספים אני פה.
מחר שנתיים
ואני עדיין מנסה לתקן את עצמי. ואותנו. ההצלחה היא חלקית. הזמן עד שנחליט על ההריון הבא מתארך בצורה יוצאת דופן ולא משמחת במיוחד, אבל אני לגמרי רוצה להיות בסדר לפני שאני אתחרפן בהריון הבא. ובינתיים אני עוד לא.
כמעט ולא נכנסת לכאן, כי לרוב אין לי יכולת לספוג צרות של אחרים. אבל ברגע שיש אז אני חוזרת, בכל זאת מרגישה פה בבית.
ואני עדיין מנסה לתקן את עצמי. ואותנו. ההצלחה היא חלקית. הזמן עד שנחליט על ההריון הבא מתארך בצורה יוצאת דופן ולא משמחת במיוחד, אבל אני לגמרי רוצה להיות בסדר לפני שאני אתחרפן בהריון הבא. ובינתיים אני עוד לא.
כמעט ולא נכנסת לכאן, כי לרוב אין לי יכולת לספוג צרות של אחרים. אבל ברגע שיש אז אני חוזרת, בכל זאת מרגישה פה בבית.
קשה לצחוק
יערה יקרה! את תראי שעם הזמן יהיה לך יותר ויותר קל להנות מהחיים, אבל זה לוקח זמן. לכל אחת נדרש זמן אחר.
רגשי אשמה זה חלק בלתי נפרד מהתהליך, לאט לאט אפשר להשיל אותם מעלינו...
יש ימים שזה יותר קשה ויש כאלה ימים שבכלל לא אפשרי לשמוח...זה הכי טבעי בעולם. ככה זה.
שולחת לך חיבוק גדול.
יערה יקרה! את תראי שעם הזמן יהיה לך יותר ויותר קל להנות מהחיים, אבל זה לוקח זמן. לכל אחת נדרש זמן אחר.
רגשי אשמה זה חלק בלתי נפרד מהתהליך, לאט לאט אפשר להשיל אותם מעלינו...
יש ימים שזה יותר קשה ויש כאלה ימים שבכלל לא אפשרי לשמוח...זה הכי טבעי בעולם. ככה זה.
שולחת לך חיבוק גדול.
כי החיים חזקים ממות ,
כך זה
וכמה אפשר ללבוש אבל?
שחור ואדום כשמכל עבר מביטים בך הצבעים האחרים....
כמה אפשר שהשפתיים יתקערו כלפי מטה,
כשהנטייה הטבעית שלהם כלפי מעלה, כמה?
והמוזיקה ברדיו, גם היא מתנגנת וקוראת לך לבוא לשיר ,
כמה אפשר להחריש
ויש מאיתנו שיש להן ילדים,
ילדים חיים ולא רק מתים,
ואף הם דורשים אמא חיה וצוחקת ולא אמא אבלה ושותקת .
החיים חזקים יותר ממות,
בהתחלה זה קשה, לחזור, לצחוק, לשיר, לרקוד
יום אחד זה מתחיל, בקטנה ,
ומרגע שזה חוזר , לא ניתן לעצור
כי החיים חזקים יותר ממות ,
רגשי האשמה גם הם יהפכו לשוליים, יום אחד
גם אני לראשונה והשהיה, ובחמישית,
עצרתי עצמי מלחיות ,
וחשבתי , איך את מחייכת,
הרגת ילד ,
איך את שרה ומרננת,
ילדך שוכב ללא חיים,
והיום.
הם חלק ממני, תערובת החיים המוות, החיוך, רגעי האבל, האשמה
מן בליל שכזה
והתרגלתי לחיי,
כי החיים ,
החיים חזקים יותר ממות.
כך זה
וכמה אפשר ללבוש אבל?
שחור ואדום כשמכל עבר מביטים בך הצבעים האחרים....
כמה אפשר שהשפתיים יתקערו כלפי מטה,
כשהנטייה הטבעית שלהם כלפי מעלה, כמה?
והמוזיקה ברדיו, גם היא מתנגנת וקוראת לך לבוא לשיר ,
כמה אפשר להחריש
ויש מאיתנו שיש להן ילדים,
ילדים חיים ולא רק מתים,
ואף הם דורשים אמא חיה וצוחקת ולא אמא אבלה ושותקת .
החיים חזקים יותר ממות,
בהתחלה זה קשה, לחזור, לצחוק, לשיר, לרקוד
יום אחד זה מתחיל, בקטנה ,
ומרגע שזה חוזר , לא ניתן לעצור
כי החיים חזקים יותר ממות ,
רגשי האשמה גם הם יהפכו לשוליים, יום אחד
גם אני לראשונה והשהיה, ובחמישית,
עצרתי עצמי מלחיות ,
וחשבתי , איך את מחייכת,
הרגת ילד ,
איך את שרה ומרננת,
ילדך שוכב ללא חיים,
והיום.
הם חלק ממני, תערובת החיים המוות, החיוך, רגעי האבל, האשמה
מן בליל שכזה
והתרגלתי לחיי,
כי החיים ,
החיים חזקים יותר ממות.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.