deep thought54
New member
רגשות אשמה
שלום רב,
אני רוצה לשתף בדבר מסוים שמפריע לי. יכול להיות שבהמשך אני אשתף בדברים נוספים (ויש לי הרבה), אבל כרגע אני מעדיף להתרכז בזה, בתקווה שזה המקום הנכון. אני רק אציין שאני עובר טיפול פסיכולוגי, אך יש דברים שאני מתקשה להעלות שם.
כבר תקופה ארוכה מאוד אני מתקשה להתמודד עם סבל של אחרים. אולי המילה "סבל" לא הכי מתאימה פה, מצד אחד זה קצת יותר כללי, מצד שני לא כל דבר גורם לי להרגיש את מה שאני הולך לתאר. אני יכול להרגיש אשם על זה שלי יותר טוב, שלא מגיע לי שיהיה לי טוב, שאני נחות ביחס למי ש"סובל" יותר ממני. זה גורם לי לשים מחסום רגשי ביני לבין דברים שעלולים לעורר את הרגשות האלה, ככה שאני מוצא את עצמי מנותק מדברים מסוימים שמצופה ממני להתחבר אליהם. אם אני נמצא במצב רגשי ולא מצליח להתנתק, זה יכול להכניס אותי לדאון רציני. דווקא פה יש משהו כביכול טוב: אני מרגיש שעצם ההרגשה הרעה מצדיקה את הקיום שלי בכלל. היא שמה אותי במקום שהוא קצת יותר קרוב למי שאני תופס אותו כנמצא במצב של סבל. יש גם מצבים שאני כן מצליח להתחבר בלי שזה יפגע בי, אבל נראה לי שאז החיבור הוא יותר אינטלקטואלי ופחות רגשי.
הרגשות האלה התחילו להתפתח אצלי במהלך התיכון, ובשירות הצבאי הם התחזקו. הרגשתי, ואני עדיין קצת מרגיש, אשם על זה שלא שירתתי שירות קרבי, שלא סיכנתי את החיים שלי, שלא סגרתי 21-ים, שאולי לפעמים עבדתי פחות קשה מאחרים (לפי התפיסה הסובייקטיבית שלי), והכי גרוע, שאני לא מכיר אישית מישהו שנפגע/נהרג ושזה לא קרה לי... סליחה על הבוטות אבל זה דבר שלא מפסיק להטריד אותי. אמנם לא כל הזמן, אבל זה תמיד קיים בירכתי החשיבה שלי.
וזו רק דוגמה ספציפית.
בעניין השירות אני יכול להתנחם בעיקר בעובדה, שלא משנה איך אני מסתכל על זה, השירות שלי היה משמעותי ולא פשוט.
אני נמצא עכשיו במקום בחיים שמבחינתי הוא רע מאוד. השתחררתי מהצבא לפני קצת יותר מחצי שנה, ומאז בעיקר ישבתי בבית. כמעט כל דבר קטן שיכול לשנות את זה, או אפילו לא לשנות את זה אלא לגרום לי להרגיש קצת יותר טוב, נתפס אצלי כפרויקט גדול מכדי לעשות אותו. אני מאוד רוצה לחיות חיים יותר "נורמליים", לדבר בחופשיות, לעשות דברים בקלות, לא לפחד מלהיות עסוק. אבל קיים אצלי פחד עמוק שבאמת יהיה לי טוב, כי אני לא מרגיש שזה מגיע לי, והפחד הזה הוא אחד הדברים העיקריים שמונעים ממני לנוע קדימה (הוא ממש לא היחיד).
אני מתחיל ללמוד בשנה הקרובה תחום שאני מאוד אוהב ומקווה לעסוק בו בעתיד. יש בזה נקודה של אור, אבל אני גם חושש מזה, מכיוון שאני לא בטוח שאני אמצא את האנרגיות להשקיע בלימודים, ומאוד חשוב לי להצליח. אני גם חושש מכל מה שמסביב ללימודים, מבחינה חברתית ומבחינת העצמאות (אני עובר ללמוד בעיר אחרת), שכמובן ידרשו עוד לא מעט אנרגיות. אני מפחד שתמיד יקנן לי בראש המשפט האיום "לא מגיע לי", ואז רוב האנרגיות שלי ילכו לזה במקום לדברים החשובים, והכל יהיה קשה בצורה לא פרופורציונית.
אם למישהו יש מה להגיד על זה אני מאוד מעוניין לשמוע.
תודה ושבוע טוב
שלום רב,
אני רוצה לשתף בדבר מסוים שמפריע לי. יכול להיות שבהמשך אני אשתף בדברים נוספים (ויש לי הרבה), אבל כרגע אני מעדיף להתרכז בזה, בתקווה שזה המקום הנכון. אני רק אציין שאני עובר טיפול פסיכולוגי, אך יש דברים שאני מתקשה להעלות שם.
כבר תקופה ארוכה מאוד אני מתקשה להתמודד עם סבל של אחרים. אולי המילה "סבל" לא הכי מתאימה פה, מצד אחד זה קצת יותר כללי, מצד שני לא כל דבר גורם לי להרגיש את מה שאני הולך לתאר. אני יכול להרגיש אשם על זה שלי יותר טוב, שלא מגיע לי שיהיה לי טוב, שאני נחות ביחס למי ש"סובל" יותר ממני. זה גורם לי לשים מחסום רגשי ביני לבין דברים שעלולים לעורר את הרגשות האלה, ככה שאני מוצא את עצמי מנותק מדברים מסוימים שמצופה ממני להתחבר אליהם. אם אני נמצא במצב רגשי ולא מצליח להתנתק, זה יכול להכניס אותי לדאון רציני. דווקא פה יש משהו כביכול טוב: אני מרגיש שעצם ההרגשה הרעה מצדיקה את הקיום שלי בכלל. היא שמה אותי במקום שהוא קצת יותר קרוב למי שאני תופס אותו כנמצא במצב של סבל. יש גם מצבים שאני כן מצליח להתחבר בלי שזה יפגע בי, אבל נראה לי שאז החיבור הוא יותר אינטלקטואלי ופחות רגשי.
הרגשות האלה התחילו להתפתח אצלי במהלך התיכון, ובשירות הצבאי הם התחזקו. הרגשתי, ואני עדיין קצת מרגיש, אשם על זה שלא שירתתי שירות קרבי, שלא סיכנתי את החיים שלי, שלא סגרתי 21-ים, שאולי לפעמים עבדתי פחות קשה מאחרים (לפי התפיסה הסובייקטיבית שלי), והכי גרוע, שאני לא מכיר אישית מישהו שנפגע/נהרג ושזה לא קרה לי... סליחה על הבוטות אבל זה דבר שלא מפסיק להטריד אותי. אמנם לא כל הזמן, אבל זה תמיד קיים בירכתי החשיבה שלי.
וזו רק דוגמה ספציפית.
בעניין השירות אני יכול להתנחם בעיקר בעובדה, שלא משנה איך אני מסתכל על זה, השירות שלי היה משמעותי ולא פשוט.
אני נמצא עכשיו במקום בחיים שמבחינתי הוא רע מאוד. השתחררתי מהצבא לפני קצת יותר מחצי שנה, ומאז בעיקר ישבתי בבית. כמעט כל דבר קטן שיכול לשנות את זה, או אפילו לא לשנות את זה אלא לגרום לי להרגיש קצת יותר טוב, נתפס אצלי כפרויקט גדול מכדי לעשות אותו. אני מאוד רוצה לחיות חיים יותר "נורמליים", לדבר בחופשיות, לעשות דברים בקלות, לא לפחד מלהיות עסוק. אבל קיים אצלי פחד עמוק שבאמת יהיה לי טוב, כי אני לא מרגיש שזה מגיע לי, והפחד הזה הוא אחד הדברים העיקריים שמונעים ממני לנוע קדימה (הוא ממש לא היחיד).
אני מתחיל ללמוד בשנה הקרובה תחום שאני מאוד אוהב ומקווה לעסוק בו בעתיד. יש בזה נקודה של אור, אבל אני גם חושש מזה, מכיוון שאני לא בטוח שאני אמצא את האנרגיות להשקיע בלימודים, ומאוד חשוב לי להצליח. אני גם חושש מכל מה שמסביב ללימודים, מבחינה חברתית ומבחינת העצמאות (אני עובר ללמוד בעיר אחרת), שכמובן ידרשו עוד לא מעט אנרגיות. אני מפחד שתמיד יקנן לי בראש המשפט האיום "לא מגיע לי", ואז רוב האנרגיות שלי ילכו לזה במקום לדברים החשובים, והכל יהיה קשה בצורה לא פרופורציונית.
אם למישהו יש מה להגיד על זה אני מאוד מעוניין לשמוע.
תודה ושבוע טוב
