אני ממשיכה לקרוא את הטור על האשמה - -
בסופו של דבר, הדברים כן פוגשים את המחשבות שלי!! אמנם אינני מזדהה בכלל עם הרעיון של "תחושת עוצמה סודית" של ילדה שהיתה חסרת אונים מאוד מאוד בילדותה. אבל ייתכן שהמקבילה שלי ל"תחושת עוצמה סודית" בפנימיות של עמית רייכר היתה איזושהי תמונה מאוד גבוהה ותובענית של "האדם". ברור שהתמונה גובשה לא בעזרת הוריי או איזשהם מבוגרים שלימדו אותי מה הוא אדם ומה הם החיים, אלא להיפך, התמונה גובשה בניגוד לעולם המבוגרים, ביני לבין עצמי, מקריאת הספרים ההם של שנות ההתבגרות. אלה היו ספרי מבוגרים, כלומר "ספרות יפה", טולסטוי... שקראנו כולנו אז, בלי להבין בדיוק במה מדובר. אציין שהרדיפה שאותה תמונה גבוהה רדפה אותי בגילאי העשרים שלי, בתקופה של חמדת הנעורים הנפלאה ביותר, היתה אפילו יותר גרועה מאשר הרדיפה שנרדפתי בזמן הטיפול בהוריי ועם מות אמי. אפילו יותר גרועה מאשר הרדיפה ברגעים הקשים שתוקפים אותי בשנים האלה מאז מות אמי. המשותף בין עמית רייכר לביני הוא אם כן תפיסה מסולפת של מה יש בתוך האדם, מה הממדים שלו, למה הוא יכול לצפות מעצמו, מה כוחו האמיתי.
