מאי הקטנה 17
New member
רגשות אשמה (או חששות)
אני מדברת עם אמא והיא עושה לי פרצוף מסתייג ואומרת שהיא נגעלת לראות את החישוק באף שלי. לפני שנה, כשעשיתי את החור, "התפשרתי" ונמנעתי מלשים את החישוק בבית, ובמקום זה שמתי עגיל קטן ונחמד. במילא זה הכאיב לה שעשיתי את החור הזה למרות התנגדותה המוחלטת, אז למה להוסיף? אבל האמת היא שנראה לי שהרגשות שלה בנוגע לחישוק המסכן הזה לא ממש עניינו אותי. נבהלתי מהתגובה המזועוזעת והתקיפה שלה, וידעתי שאין סיכוי שאני אהיה מסוגלת לשים אותו שוב. עברה שנה וכבר לא ממש אכפת לי. החופש שלי קצת יותר חשוב לי מתחושות הגועל שלה. ושוב אני חושבת על דברים שאני רוצה לעשות, אבל אני לא רוצה להכאיב לה. לא רוצה לגרום לה להזיל דמעות. אבל מה עם התחושות שלי? מה עם הרצונות שלי? אני מנסה להעביר את הגבול, ולהחליט מתי החופש שלי יותר חשוב מההתחשבות בה, אבל גם בדברים הקטנים והזניחים ביותר אני שונאת לדכא את הרצונות שלי, בגלל האמונות והתפיסות שלה. אז את הפירסינג שאני רוצה כל-כך לעשות אני כנראה לא אעשה. אבל זה בסך הכל פירסינג..יש דברים שיותר מטרידים אותי ואני הופכת בהם שוב ושוב. אני נמשכת לבנות ואני לא פוסלת על הסף זוגיות עם בחורה, אבל הפנים של אמא עולות לי..ושל אבא וכולםן.. אני שונאת את זה שאני מעקרת את הרגשות והרצונות שלי בגללן! אני שונאת! זה לא צודק שלא אצא עם בחורה רק בגלל החשש מהתגובה שלהן, והפחד מהכאב שזה עלול לגרום להן.. אז אם זה לא צודק למה אני עושה את זה? למה זה בכלל מעניין אותי שזה יכאב להן? זה הרי כל-כך עצוב שאני נותנת יד להתפיסות ההמופוביות שלהן. בחופש הייתי במרכז חודש בזמן שכולן נשארו בבית.. תחושת החופש והעצמאות היתה כל כך ממכרת ומדהימה. זה היה יכול להיות מושלם ללא הטלפונים מאמא והחשש שהיא תדע מה אני עושה, איפה אני ישנה ועם מי אני מסתובבת. וזה מרגיז ומתזכל ומסרס כל- כך! אני רוצה לעשות מה שמתאים לי וללכת לפי ההשקפות שלי...אבל מה עושים כשזה גורם להן כאב? ומה עושים עם רגשות האשמה (שהאמת כבר מופיעים לעיתים הרבה יותר נדירות מפעם)?
אני מדברת עם אמא והיא עושה לי פרצוף מסתייג ואומרת שהיא נגעלת לראות את החישוק באף שלי. לפני שנה, כשעשיתי את החור, "התפשרתי" ונמנעתי מלשים את החישוק בבית, ובמקום זה שמתי עגיל קטן ונחמד. במילא זה הכאיב לה שעשיתי את החור הזה למרות התנגדותה המוחלטת, אז למה להוסיף? אבל האמת היא שנראה לי שהרגשות שלה בנוגע לחישוק המסכן הזה לא ממש עניינו אותי. נבהלתי מהתגובה המזועוזעת והתקיפה שלה, וידעתי שאין סיכוי שאני אהיה מסוגלת לשים אותו שוב. עברה שנה וכבר לא ממש אכפת לי. החופש שלי קצת יותר חשוב לי מתחושות הגועל שלה. ושוב אני חושבת על דברים שאני רוצה לעשות, אבל אני לא רוצה להכאיב לה. לא רוצה לגרום לה להזיל דמעות. אבל מה עם התחושות שלי? מה עם הרצונות שלי? אני מנסה להעביר את הגבול, ולהחליט מתי החופש שלי יותר חשוב מההתחשבות בה, אבל גם בדברים הקטנים והזניחים ביותר אני שונאת לדכא את הרצונות שלי, בגלל האמונות והתפיסות שלה. אז את הפירסינג שאני רוצה כל-כך לעשות אני כנראה לא אעשה. אבל זה בסך הכל פירסינג..יש דברים שיותר מטרידים אותי ואני הופכת בהם שוב ושוב. אני נמשכת לבנות ואני לא פוסלת על הסף זוגיות עם בחורה, אבל הפנים של אמא עולות לי..ושל אבא וכולםן.. אני שונאת את זה שאני מעקרת את הרגשות והרצונות שלי בגללן! אני שונאת! זה לא צודק שלא אצא עם בחורה רק בגלל החשש מהתגובה שלהן, והפחד מהכאב שזה עלול לגרום להן.. אז אם זה לא צודק למה אני עושה את זה? למה זה בכלל מעניין אותי שזה יכאב להן? זה הרי כל-כך עצוב שאני נותנת יד להתפיסות ההמופוביות שלהן. בחופש הייתי במרכז חודש בזמן שכולן נשארו בבית.. תחושת החופש והעצמאות היתה כל כך ממכרת ומדהימה. זה היה יכול להיות מושלם ללא הטלפונים מאמא והחשש שהיא תדע מה אני עושה, איפה אני ישנה ועם מי אני מסתובבת. וזה מרגיז ומתזכל ומסרס כל- כך! אני רוצה לעשות מה שמתאים לי וללכת לפי ההשקפות שלי...אבל מה עושים כשזה גורם להן כאב? ומה עושים עם רגשות האשמה (שהאמת כבר מופיעים לעיתים הרבה יותר נדירות מפעם)?