רגשות אשם

[שיבא2]

רגשות אשם

היי- יש לי ילדה בת שנתיים וחצי. בכל פעם שאני מתעצבנת עליה, אני מקבלת גל של רגשות אשם. אני אומרת לעצמי, שאני לא מושלמת, ואם לא ארשה לעצמי לטעות, אז הטעויות יהיו גדולות יותר. לדוגמה- היום בצהרים היא רצתה לרדת לטייל פתחתי את הדלת, והיא התארגנה עם העגלה והבובה. פתאום אני רואה שהיא פתחה את הדלת, וכמובן הכלב ברח. נלחצתי, רצתי למטה לחפש את הכלב, הוא כבר היה למעלה בקומות הגבוהות של הבניין. טוב, מצאתי אותו, הכנסתיו הביתה, נגמר הסיפור הזה. התחלנו לטייל. והיא מתעכבת בכל פינה ומקום- מובן, אצלה הכל משחק. היה קר. ואז היא מצאה בית עם מדרגות והתחילה לשחק ואני הייתי כבר רעבה ועצבנית ועייפה, תכננתי טיולון קצרצר, הרמתי אותה כדי ללכת, היא פרצה בבכי. הייתי כבר בקריזה. ורגשות האשם אוכלים אותי על זה. אבל מצד שני, אני לא יכולה כל הזמן לסור לעולמה הפנימי. זה לא מציאותי. מצד שלישי, היא רק ילדה. אשמח לתגובות שבוע טוב

 

[אמאשלרננה]

עונה

קודם כל, אני חושבת שלהרגיש רגשות אשם הוא חלק מהאימהות שלנו וזה מאד טבעי. חשוב לא להיות מונעים מרגשות אשם כשאנחנו בוחרים לטפל בסיטואציה מסוימת אלא להיות מודעים ולנסות לחשוב מה לטובתכו יפעל. לגבי הסיטואציה שהיתה בטיול, היה במקום להודיע לילדה שקר ועוד מעט אנחנו נסיים את הטיול. להחליט שעוד דקה הולכים, להודיע לה, לקרא לה ולתת לה הזדמנות לסיים ולהיפרד מהמשחק. אם היא לא נענית -אין מה לעשות. את צודקת אי אפשר תמיד להתחשב רק ברצונות של הילדים. אני מאמינה שצריך להתחשב בילד שלך וברגשותיו ורצונותיו כמה שאפשר ומתאים אבל מה לעשות לפעמים זה לא מתאים ולכן שמים גבול. לפעמים באמת עצוב לי שאני מפריע לה בעולם שלה, בזרימה שלה ומשתדלת לתת לזה מקום עד הגבול שמתאים לי כאמא, כמשפחה ומה שאני חושבת שמתאים עבורה. רגשות אשמה או לא -זה התפקיד שלנו כהורים.

 

[שיבא2]

תודה רבה

אמרתי לה שאנחנו צריכות ללכת, אבל היא לא התייחסה. עזרת לי.

 

[שhira]

אני חושבת שרגשות אשם הם חלק כבד מחבילת ההורות

אבל.. מה שתיארת כאן לא אמור לגרום לך לכך אלא אם כן בפנים בפנים את מאמינה שאת תמיד צרכה לעשות מה שהבת שלך רוצה. וכל מה שגורם לה למורת רוח מעציב אותך. אני חושבת שהבעיה הבסיסית היא (ואני מדברת מנסיון כי גם לי יש אותה) זה הקושי שלנו להבין שילד צריך גבולות והמשמעות של גבולות זה לא לקבל כל מה שרוצים , לפעמים להיות מתוסכל, ללמוד התנהלות מול אנשים אחרים, להתחשב בתנאי הדרך/מזג אויר/ רגשות ורצונות של אחרים. שנתיים וחצי ממש לא גיל קטן להתחיל להתאמן על זה, ככל שיעבור הזמן יהיה לך קשה הרבה יותר (אומרת מי שתפסה עצמה בידים בעזרת קורס הורות של אדלר כשבנותיה הגיעו כמעט לגיל 4) במקרה כמו שתיארת היה עוזר אם לפני היציאה היית מסבירה ומסכמת שיוצאים לקצת זמן (אם את יודעת את המסלול אפשר אפילו להגיד עד תחנת האוטובוס וחזרה) וקצת לפני שצריך להתחיל לחזור לתזכר אותה והכי חשוב.. אם הכל הולך חלק לא לשכוח לשבח שכל הכבוד שעמדה בסיכום/ שהיה לך נעים וכיף בטיול וכו' ואם היא לא רוצה לחזור ומתחילה לעשות בעיות לא להתפשר/לא לתת עוד כמה מטרים/ לחזור פעם אחת על ההסבר מדוע צריך לחזור לאפשר לה לבחור "רוצה לחזור מהדרך הזו או זו/ רוצה את להחזיר את העגלה או אני / רוצה לחזור בדילוגים או בריצה, שתרגיש שהיא בוחרת. ולחזור גם אם זה אומר שהיא בוכה ולא מרוצה וכד'. זה נשמע מאוד תוקפני וחד משמעי אבל... כמובן שלפעמים ניתן לעשות משא ומתן וכד' אבל במיוחד בתחילת הדרך היא צרכה ללמוד שלמלה שלך יש ערך וגם את צרכה ללמוד שכל דבר מוביל לדבר גדול יותר ונכון שבינינו עוד 10 דק' בחוץ לא יקרה כלום אבל מה שכן יקרה שהיא תלמד שבכי ודרישות עושים את העבודה. ולך כדאי לדאוג לנטרל רעב / כאב ראש וכו' לפני כן (על עיפות אני לא מדברת כי כמובן שזה קשה לניטרול עם ילדה קטנה. ממליצה לך בחום על קורס הורות כל שהוא נותן פרספקטיבה וכלים

 

[שיבא2]

וואוו. את תגובתך אני אשמור!

מאוד נהניתי ואיזה קורס זה? אין ספר במקום?

 

[hila218]

בוקר טוב,

כמובן שאנחנו כאימהות כל הזמן נעות בין רצון להיות האימהות הכי טובות, נעימות, מבינות ומרצות לילדים. מצד שני רוצות להיות גם המחמכות, ויש לנו עצבים, רצונות ותחושות משל עצמנו-אי אפשר תמיד לסור לכל גחמה של ילדינו גם לטובתם. לכן עלינו באמת למצוא את האיזון העדין בין ה"עצבים" לנחמדות... מציעה לך שכשאת יוצאת איתה אפילו אם היא כן או לא מבינה להגיד לה מראש, אנחנו יוצאות לטיול קצר!! ברגע שאמא תגיד אנחנו חוזרות ולקבל את הסכמתה. ובמהלך הטיול לתת לה חופש להינות וברגע מסויים להגיד לה מתוקה יש לנו עוד 2 דקות לטיול תסיימי מה שאת עושה, לתת לה את השתי דקות ואז להגיד לה יופי סיימת עכשיו חוזרים. לתת את ההתראה הזו. אל תרגישי רע, הכל יהיה בסדר.

 

[שיבא2]

הלוואי שזה היה כזה פשוט

לילדה שלי לוקח הרבה זמן להבין שאמא אומרת- "יאללה" אז לפעמים יש לי זמן להתברדק איתה בזמן ולפעמים לא. האמת, היא באמת זקוקה לגבולות הפורום הזה מצויין ונותן נקודות מעולות למחשבה. תודה לך חמדתי חג שמח

 

[אמאשלרננה]

גבולות -זה שם המשחק

כשאת אומרת יאללה, למה את מתכוונת? יאללה חאלאס מספיק/ יאללה נזרום עם הילדה? אולי פשוט ביתך מבינה שלאמא שלה אין אמירהברורה והיא מנצלת את זה? לפני שאומרים משהו, אנחנו צריכים לבדוק אם נעמוד בזה, אם נתעקש עם זה ואם נהיה עקביים - כי זה הגבול, זה לדעת לשים גבול. וגבולות הם משהו מאד חשוב ומהותי לילדים בגיל הרך. הסמכותיות שאנו מפעעילים כלפי הילדים שלנו היא הביטחון של הילדים שלנו. הם יודעים שיש להם מבוגר שעליו אפשר לסמוך.

 

[שיבא2]

צודקת

היום לדוגמה, הילדה רצתה לקחת 2 מוצצים לגן, וכבר לא היה לי זמן למשחקים אמרתי לה- לוקחים אחד היא בכתה ונירגעה החלטיות- זה שם המשחק וודאי שגבולות זה דבר חשוב עד הלום האמנתי רק בגבולות של בריאות ובטחון אבל, צריך עוד גבולות תודה

 

[שיבא2]

כל מילה בסלע!!! צודקת

 

[תלמ ינואר]

אני חושבת שבכל מערכת יחסים ישנם 2 צדדים

וזה בדיוק המסר שאני גם מעבירה לקטנה שלי (בת שנתיים וקצת). שיש כאן גם אותה וגם הורים, ושגם להם רצונות וצרכים. באופן מעשי המשמעות היא שאני מאוד כנה לגבי מה שאני מרגישה ורוצה ולא מעמידה פנים מולה. אז היא יודעת שכשיש לי סבלנות אנחנו משחקות ואני פנויה אליה וכשאין לי, כי אני חולה / עייפה או סתם לא בא לי, אז אין לי. וככל שזה יישמע מוזר בגלל גילה הצעיר, היא גם מכבדת את זה בדרכה התינוקית. מה שחשוב כאן זה העקביות, ושימת גבולות שיש מאחוריה הגיון והיא לא מצטיירת ככזו הנובעת מגחמה רגעית העשויה להשתנות כל רגע. הנה סיטואציה מלפני מספר רגעים ממש. הקטנה החזיקה פנקס של ניירות ורצתה להכניס אותו לאמבטיה. אבא שלה לא הסכים, לקח ממנה את הפנקס ושם אותו בצד. היא פרצה בבכי קורע לב. אז לקחתי נייר אחד, הכנסתי אותו למים באמבטיה וביקשתי שהיא תסתכל מה קורה. הסברתי לה שאם מכניסים נייר למים הוא מתקלקל ואבא בעצם רק רצה לעזור לה ולשמור על הניירות שלה שלא יתקלקלו. שאלתי אם היא מבינה והיא ענתה שכן והפסיקה מיד לבכות. ועוד אמרתי לה להגיד לאבא תודה שעזר לה לשמור על הניירות ובגלל זה יהיו לה אותם אחר כך והיא אכן אמרה תודה וגם קיבלה שוב בשמחה את הפנקס כשיצאה מהאמבטיה. הנקודה היא לדעתי לנסות להסביר כשאפשר וכפי שהציעו קודם, להודיע מראש מה עומד לקרות. כמו כן, אני פשוט משקפת את מה שאני מרגישה לקטנה. למשל, אני מתעצבנת כי היא גם מייבבת וגם עם מוצץ ואני לא מבינה אותה. אז אני אומרת לה, "תקשיבי אני רוצה לעזור לך וחשוב לי להקשיב לך, אבל את מייבבת ועם מוצץ אז אני לא מבינה כלום ולא יכולה לעזור וזה גם מעצבן ומתסכל אותי היבבות האלו". והרבה פעמים זה מרגיע את המצב. וכשלא, אז אני אומרת לה, "אוקי, אני לא מבינה אותך, כשתרצי שאבין תפסיקי לייבב ותוציאי את המוצץ". וזה בדיוק מה שקורה. בסופו של דבר, אני פשוט אני, אנושית ולא מושלמת אבל לרוב עושה את הכי טוב שאני יכולה... וזה בדיוק המסר שאני מעבירה לקטנה, מסר שמאפשר גם לה להיות בתורה, אנושית ולא מושלמת.. כלומר, בת אדם... ואגב, מותר גם לקטנים לבכות ולהרגיש כל רגש, בדיוק כמונו... וגם זה מסר שלדעתי חשוב להעביר. בסופו של דבר, גם אם מאוד נרצה לא באמת נוכל לייפות עד אין סוף את העולם עבור הקטנים שלנו, אז אני מוותרת מראש על המאמץ ועל האשליה. אישית, אני מעדיפה להתרכז בלתת לקטנה את הכלים להתמודד הכי טוב שתוכל עם העולם הזה שאת היותו בלתי מושלם היא גילתה וממשיכה לגלות מידי יום ביומו, באמצעות חוסר המושלמות שלי, של הסובבים אותה ושל עצמה. ועוד דבר אחרון, ישנן המון דרכים להציב גבולות, זה בכלל לא חייב להיות על-ידי אמירת לא או נזיפות דווקא, למשל ע"י הרבה שימוש בהומור, הסברים, שירים, הסחות דעת וכד'.

 

[שיבא2]

מדהים!!!!

וואוו, יפה, אהבתי, תבוני אשמור את התגובה שלך יקירתי זה פורום מדהים!!!! תודה לך חג שמח!

 

[סנטינו]

../images/Emo45.gifתודה לכולכן על התשובות

בתור קוראת סמויה אני ממש נהנית מהתשובות הרבה ממה שרשמתן פה אני מיישמת אבל משהו לא מצליח לי נעם שלי בת שנה ו8 חודשים ואני תמיד מסבירה לה (למרות גילה אני מרגישה שהיא מבינה אותי ואת ההסברים שלי ל"למה לא") אבל אני חושבת שהיא ילדה רגישה מידי (גם אני הייתי כזו) מכל דבר היא ישר מתחילה לבכות (אם היא לא מצליחה משהו, אם אמרנו לה לא, אם מישהו שלא מוצא חן בעינה באיזור ועוד) ואפילו סתם שמשעמם לה היא בוכה אני לא יודעת אם זה תקופה או מה לעשות אני מנסה להתיחס לכל מקרה לגופו ולהסביר למשל: שהיא רוצה על הידיים ובוכה ואני בדיוק עסוקה אז אני מסבירה ש"אמא עסוקה עכשיו ושאני אתפנה אני אוכל לפנק אותה על הידיים" או שמשעמם לה והיא סתם בוכה אז אני לוקחת אותה לחדר ומציעה לה משחקים וכשיש זמן אז משחקת איתה היא גם צריכה תשומת לב תמידית ולא משחקת לבד כמעט אף פעם , זה הגיוני או שאני צריכה ללמד אותה לשחק לבד עם עצמה ולא עם ההורים כל הזמן ?

 

[אמאשלרננה]

עונה

לגבי רגישות ובכי, אני לא יודעת. לכל ילד יש את המזג שלו ואני לא מכירה את ביתך, כך שקשה להגיד האם הבכי שלה הוא מניפולציה או שבאמת נובע מרגישות או מסיבה אחרת. לגבי זה שאינה יכולה להעסיק את עצמה. לדעתי היא עוד קטנה וגם זה שהיא כרגע (או לא) בת יחידה ואין לה ליד/עם מי לשחק מחזק את העניין. גם רננה שלי רוב הזמן הסתובבה סביבי ובעצם עד היום אני יודעת שכשהילדות איתי , אני בעיקר משחקת איתן ולא עושה "כלום". לפעמים כאני רואה שהן עסוקות בשלהן, אני מתגנבת לשים מכונת כביסה או לשטוף ערימת כלים....