חתולת בית מפונקת
New member
רגע של שיתוף...../images/Emo14.gif
משתפת אתכם כאן. בלב כואב ושבור .... בהלם המיפגש בכל פעם מחדש,במחלקה השיקומית"שמואל הרופא". ועוד לחשוב שלכאן לא כל אחד מגיע... רק אלו שיכולים להילחם על עצמאותם. בעודי מבקרת את חמתי הנהדרת במקום הרגוע לכאורה... מגיעה למקום הטובל ירוק עצי אקליפטוס מדשאות מוריקות,מרגישה נועם מסויים מתפשט בבפנוכו שלי כזה שאומר לי תמו ימיי בית החולים ~פה היא תשתקם. אך משנכנסים פנימה... מפח נפש גדול מקדם את פניי זקנים (ולא רק) יושבים באולם מרכזי (חדר האוכל),חלקם מחוברים לקטטרים חלקם שמוטי פה מחוסרי שיניים, כסאות גלגלים, מנגד,אחיות וצוות שיוצא מגידרו לספק צרכיהםשל המשתקמים. ואני. אני מלאת חיים אנרגטית ויפה כלכך בעינהם המצועפות,חרושות הקמטים, יושבת וחושבת מביטה לא יודעת למי לחייך למי להושיט יד לעזרה ,האחד רוצה לזוז עם כסא הגלגלים,השנייה רוצה לפטפט,השלישית אוכלת אשל אבל לא ממש מכניסה אותו לפה.... ואני. אני מרגישה כמו קוץ ליד הזקנים היפים האלו ,שהיו פעם גם הם חולמי חלומות,מאוהבים,צ ע י ר י ם ,מקימי משפחות.... אבל המציאות המציאות... יום אחד נכנס אדם על שניים בריא ועצמאי ויוצא מ ה ש י ק ו ם על כסא גלגלים (במיקרה הטוב כיוון שבאותה מחלקה ממש ספתי שלי נפטרה ...
והמקום קשה לי קשה נורא. פתאום קם אדם בבוקר הוא ...חיוני בערב הוא...תלותי לשרותים אינו יכול לגשת לבד .ואל נשכח כי לא לכולם מגיעים הקרובים...לא לכולם יש למי ללכת לכמה ימים אחרי השיקום ...וזה כואב.! אויייייי דמעות.... כלכך מפחיד להזדקן. וחמתי מסתכלת עלי מהצד גאה בכלתה החיונית החייכנית לכולם... ואומרת לי נו מאמאה נו ...אל תבכי. אני אהייה בסדר. תודה לצוות הנהדר של המחלקה .כן ירבו כמותכם כי המלאכה קשה כלכך קשה.
משתפת אתכם כאן. בלב כואב ושבור .... בהלם המיפגש בכל פעם מחדש,במחלקה השיקומית"שמואל הרופא". ועוד לחשוב שלכאן לא כל אחד מגיע... רק אלו שיכולים להילחם על עצמאותם. בעודי מבקרת את חמתי הנהדרת במקום הרגוע לכאורה... מגיעה למקום הטובל ירוק עצי אקליפטוס מדשאות מוריקות,מרגישה נועם מסויים מתפשט בבפנוכו שלי כזה שאומר לי תמו ימיי בית החולים ~פה היא תשתקם. אך משנכנסים פנימה... מפח נפש גדול מקדם את פניי זקנים (ולא רק) יושבים באולם מרכזי (חדר האוכל),חלקם מחוברים לקטטרים חלקם שמוטי פה מחוסרי שיניים, כסאות גלגלים, מנגד,אחיות וצוות שיוצא מגידרו לספק צרכיהםשל המשתקמים. ואני. אני מלאת חיים אנרגטית ויפה כלכך בעינהם המצועפות,חרושות הקמטים, יושבת וחושבת מביטה לא יודעת למי לחייך למי להושיט יד לעזרה ,האחד רוצה לזוז עם כסא הגלגלים,השנייה רוצה לפטפט,השלישית אוכלת אשל אבל לא ממש מכניסה אותו לפה.... ואני. אני מרגישה כמו קוץ ליד הזקנים היפים האלו ,שהיו פעם גם הם חולמי חלומות,מאוהבים,צ ע י ר י ם ,מקימי משפחות.... אבל המציאות המציאות... יום אחד נכנס אדם על שניים בריא ועצמאי ויוצא מ ה ש י ק ו ם על כסא גלגלים (במיקרה הטוב כיוון שבאותה מחלקה ממש ספתי שלי נפטרה ...
