רגע שבירה
סתם יום של חול. לא אירוע. כמעט 14 שנים בלי אמא - אבל מי סופר. ביקור שגרתי אצל רופאת משפחה שרצתה את ההיסטוריה המשפחתית וסיפרתי על אמא שלי - ופתאום התרסקתי.
אני מתגעגעת, אני זוכרת כל יום. אני מתגעגעת להיות הילדה של מישהי, לדעת שיש מישהו גדול ממני ודואג לי.
יש לי בת בת 4, וכמו כולן אני חושבת על כמה היא מפסידה שאין לה סבתא (והספציפית הזאת) וכמה הן יכלו להנות אחת מהשניה.
כל ההריון (המורכב ומסובך...) וכל שלב בגידול חשבתי על איך היו החויות של אמא שלי איתי, ומה היתה יכולה לספר או לייעץ לי.
לא שהיו לנו יחסים אידאליים ושהכל היה נפלא - אז בכל פעם שאני חושבת על משהו שהפריע לי אני תוהה איך היא חוותה אותו, ואיפה ואיך לא לפספס עם הבת שלי.
ילדתי בגיל מאוחר יחסית, הריון עם סיבוכים. כל הרופאים הפחידו אותי שבהריון נוסף הכל יחזור לחזור ואפילו מוקדם יותר. אז בחרנו שלא לנסות שוב. האיש שאיתי אמר שהוא מעדיף את אישתו בריאה על עוד ילד, ואני חשבתי על זה שהבת שלי צריכה את אמא שלה. ושאם חס וחלילה משהו יקרה עדיף להשאיר ילדה אחת ולא יותר בלעדי.
כשעברנו את גיל שלוש חשבתי שהנה, מעכשיו היא כבר תזכור אותי. גם אם יקרה לי משהו יהיו לה זכרונות מאמא שלה. אני מקפידה כל הזמן להגיד ולהזכיר לה שאני אוהבת אותה הכי בעולם - אני מקווה שהיא תזכור תמיד שהיתה מי שאהבה אותה ככה.
אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה שאני דנתי אותה להיות בת יחידה, להורים מבוגרים. שאין לה אחים כי אני פחדתי. וכבר כמה שנים ברור לי שזו היתה טעות ושאני רוצה עוד ילד אבל כבר מאוחר הרבה יותר מידי.
וכל כל הזמן אני זוכרת ש"דברים רעים קורים לאנשים טובים" (משפט ששמעתי פעם). כמו שזה לא יכול להיות שאמא שלי באמת עם סרטן גרורתי. וזה לא יכול להיות שהיא, אשה טובה שלא עשתה מעולם רע, לא יכולה לנשום וסובלת מכאבים. וזה לא יכול להיות שהיא מבולבלת - ובעיקר לא יכול להיות שהיא איננה. זה פשוט לא יכול להיות! אבל זה כן. דברים רעים קורים. ואין לי שליטה על כלום. זה לא משנה כמה אזהר וכמה אשמור וכמה ארצה טוב - עדיין דברים רעים יכולים לקרות: לי או לקסם שלי או לאיש שאיתי.
ואני לא יכולה להפסיק לבכות עכשיו...
סתם יום של חול. לא אירוע. כמעט 14 שנים בלי אמא - אבל מי סופר. ביקור שגרתי אצל רופאת משפחה שרצתה את ההיסטוריה המשפחתית וסיפרתי על אמא שלי - ופתאום התרסקתי.
אני מתגעגעת, אני זוכרת כל יום. אני מתגעגעת להיות הילדה של מישהי, לדעת שיש מישהו גדול ממני ודואג לי.
יש לי בת בת 4, וכמו כולן אני חושבת על כמה היא מפסידה שאין לה סבתא (והספציפית הזאת) וכמה הן יכלו להנות אחת מהשניה.
כל ההריון (המורכב ומסובך...) וכל שלב בגידול חשבתי על איך היו החויות של אמא שלי איתי, ומה היתה יכולה לספר או לייעץ לי.
לא שהיו לנו יחסים אידאליים ושהכל היה נפלא - אז בכל פעם שאני חושבת על משהו שהפריע לי אני תוהה איך היא חוותה אותו, ואיפה ואיך לא לפספס עם הבת שלי.
ילדתי בגיל מאוחר יחסית, הריון עם סיבוכים. כל הרופאים הפחידו אותי שבהריון נוסף הכל יחזור לחזור ואפילו מוקדם יותר. אז בחרנו שלא לנסות שוב. האיש שאיתי אמר שהוא מעדיף את אישתו בריאה על עוד ילד, ואני חשבתי על זה שהבת שלי צריכה את אמא שלה. ושאם חס וחלילה משהו יקרה עדיף להשאיר ילדה אחת ולא יותר בלעדי.
כשעברנו את גיל שלוש חשבתי שהנה, מעכשיו היא כבר תזכור אותי. גם אם יקרה לי משהו יהיו לה זכרונות מאמא שלה. אני מקפידה כל הזמן להגיד ולהזכיר לה שאני אוהבת אותה הכי בעולם - אני מקווה שהיא תזכור תמיד שהיתה מי שאהבה אותה ככה.
אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה שאני דנתי אותה להיות בת יחידה, להורים מבוגרים. שאין לה אחים כי אני פחדתי. וכבר כמה שנים ברור לי שזו היתה טעות ושאני רוצה עוד ילד אבל כבר מאוחר הרבה יותר מידי.
וכל כל הזמן אני זוכרת ש"דברים רעים קורים לאנשים טובים" (משפט ששמעתי פעם). כמו שזה לא יכול להיות שאמא שלי באמת עם סרטן גרורתי. וזה לא יכול להיות שהיא, אשה טובה שלא עשתה מעולם רע, לא יכולה לנשום וסובלת מכאבים. וזה לא יכול להיות שהיא מבולבלת - ובעיקר לא יכול להיות שהיא איננה. זה פשוט לא יכול להיות! אבל זה כן. דברים רעים קורים. ואין לי שליטה על כלום. זה לא משנה כמה אזהר וכמה אשמור וכמה ארצה טוב - עדיין דברים רעים יכולים לקרות: לי או לקסם שלי או לאיש שאיתי.
ואני לא יכולה להפסיק לבכות עכשיו...
