אשה לוויתן
New member
רגע פרטי
קרני אור ראשונות נכנסו מבעד תריסי חדרה המוגפים מעט מלטפות את פניה ברוך חמים מקדמות בברכה את יומה החדש השמש הקלילה שנכנסה לחדרה יצרה הילה זהובה רכה מסביבה, שעטפה אותה בתקווה. היא פרסה את ידיה מחבקת את הרגע הפרטי נושמת לתוכה חלקיקי אויר זוהר עיניה עדיין עצומות, מתרפקת היא על הדקות האחרונות לפני שהלילה הופך ליום. מחכה להפתעות שהיום החדש צופן לה מתרגשת מהמחשבה על הדברם הקטנים שיחלפו לידיה על מה שתלמד היום. היא ידעה ימים בהם הגיפה את תריסיה ולא זיהתה יום ולילה היא זכרה רגעים של כאב חזק. זכרה את נשימתה הקטועה. ידעה רגעי כאב ופחד, רגעי צער ואובדן. ימים בהם סירבה לסלוח לעצמה. ימים של בלבול וחוסר החלטה. זוכרת את הדמעות שמילאו את עיניה מתחושת ההחמצה זוכרת גאווה ויהירות. זוכרת כמה שנאה את התנהגותה. בתקופה האחרונה הבטיחה לסלוח לעצמה. לנסות לקבל את הימים ואת ההפתעות שצפונות בהם. ניסתה בכוח לראות את היופי מאחורי הפשטות. את השחרור שבא עם הבכי ולא את הכאב שמוביל אליו. היום היא מנסה לגעת בדברים עם ליבה. עם זוהר שקורן ממנה. מרגישה נגיעה, מתרפקת על מילה אמיתית. נהנת מרגעי שלווה שמופיעים בכל תנועה שלה. מסתכלת סביב ומחייכת חיוך שמגיע מפנים. לא אחת קורה שהיא נתקלת במכשול שגורם לה ליפול. רגעים שהיא מסתכלת על התהום שלידה ופחד מציף אותה. אבל אז היא נזכרת, בכל הטוב שקיים. מנסה לדמיין קול צחוק של ילד, משוחרר. והיא נרגעת. עיניה נפקחות לאיטם מסתגלות לאור הרך לאט לאט היא קמה ממיטתה, נותנת לגוף את הזמן שלו חיוכה מתרחב למראה הזוהר העדין ולצבעים החדשים שקרני האור יוצרים בחדרה הצלליים המיוחדים לבוקר הרגע הקסום של דקות ההתעוררות, ההתייחדות עם עצמה עוד רגע תיכנס למרדף היום, ורק הרגעים הקטנים שהיום מפגיש אותה איתם גורמים לה לרצות לקום ולקבל את היום החדש עם חיוך. קרני האור המלטפות המחממות אותה, נותנות לה הרגשה של חיבוק. היא מחבקת אותם. מחבקת את עצמה.
קרני אור ראשונות נכנסו מבעד תריסי חדרה המוגפים מעט מלטפות את פניה ברוך חמים מקדמות בברכה את יומה החדש השמש הקלילה שנכנסה לחדרה יצרה הילה זהובה רכה מסביבה, שעטפה אותה בתקווה. היא פרסה את ידיה מחבקת את הרגע הפרטי נושמת לתוכה חלקיקי אויר זוהר עיניה עדיין עצומות, מתרפקת היא על הדקות האחרונות לפני שהלילה הופך ליום. מחכה להפתעות שהיום החדש צופן לה מתרגשת מהמחשבה על הדברם הקטנים שיחלפו לידיה על מה שתלמד היום. היא ידעה ימים בהם הגיפה את תריסיה ולא זיהתה יום ולילה היא זכרה רגעים של כאב חזק. זכרה את נשימתה הקטועה. ידעה רגעי כאב ופחד, רגעי צער ואובדן. ימים בהם סירבה לסלוח לעצמה. ימים של בלבול וחוסר החלטה. זוכרת את הדמעות שמילאו את עיניה מתחושת ההחמצה זוכרת גאווה ויהירות. זוכרת כמה שנאה את התנהגותה. בתקופה האחרונה הבטיחה לסלוח לעצמה. לנסות לקבל את הימים ואת ההפתעות שצפונות בהם. ניסתה בכוח לראות את היופי מאחורי הפשטות. את השחרור שבא עם הבכי ולא את הכאב שמוביל אליו. היום היא מנסה לגעת בדברים עם ליבה. עם זוהר שקורן ממנה. מרגישה נגיעה, מתרפקת על מילה אמיתית. נהנת מרגעי שלווה שמופיעים בכל תנועה שלה. מסתכלת סביב ומחייכת חיוך שמגיע מפנים. לא אחת קורה שהיא נתקלת במכשול שגורם לה ליפול. רגעים שהיא מסתכלת על התהום שלידה ופחד מציף אותה. אבל אז היא נזכרת, בכל הטוב שקיים. מנסה לדמיין קול צחוק של ילד, משוחרר. והיא נרגעת. עיניה נפקחות לאיטם מסתגלות לאור הרך לאט לאט היא קמה ממיטתה, נותנת לגוף את הזמן שלו חיוכה מתרחב למראה הזוהר העדין ולצבעים החדשים שקרני האור יוצרים בחדרה הצלליים המיוחדים לבוקר הרגע הקסום של דקות ההתעוררות, ההתייחדות עם עצמה עוד רגע תיכנס למרדף היום, ורק הרגעים הקטנים שהיום מפגיש אותה איתם גורמים לה לרצות לקום ולקבל את היום החדש עם חיוך. קרני האור המלטפות המחממות אותה, נותנות לה הרגשה של חיבוק. היא מחבקת אותם. מחבקת את עצמה.