רגע לפני

[תם ונישלם]

רגע לפני

קרקוב, אביב 1939, סרט תיעודי (במקור דובר יידיש) צולם בקראקוב והנציח את הקהילה היהודית של העיר. בסרט נזכרים המנהיג הציוני הנשכח יהושע טהון, הרמ"א - הרב נמשה איסרליש, "תוספות יום טוב" - יום טוב ליפמן הלר, מאבות אבותיי שעל שמו קרוי סבי ז"ל יום טוב ליפא נוידרפר כל מה שאתם רואים בסרט, חרב תוך חודשים מצילום הסרט.

 

[תם ונישלם]

לזכר אבי סבתי ז"ל

ר 'אברהם אלתמן (כך הוא כתב את שמו) זצ"ל היה דיין בק"ק קומארנא (קומארנו) אשר בגליציה, בחבל לבוב, אז בפולין, כיום באוקראינה. הוא, רעייתו בובע, בניו ונכדיו, אחיו ואחיותיו ורבים רבים אחרים, מבני משפחתי נרצחו בידי הנאצים. כולם היו יהודים חרדים בלבושם ובמנהגם, למרות שר' אברהם היה חבר 'המזרחי' סבי ז"ל, ר' יום טוב ליפא נוידרפר ואשתו הסבתא אסתר עם שלושת ילדיהם, אבי מוישה וולף (משה זאב) , קופל הלא הוא הדוד יעקב וברלה הלא הוא הדוד דב, עלו ארצה זמן קצר לפני המלחמה, מכיוון שהיו ציונים. כח היתר נרצחו בידי הנאצים, פרט לילדה קטנה אחת , בת דוד של אבי שחייה ניצלו בידי כמרים בעיירה שסיכנו חייהם כדי לשמור עליה בכל תקופת המלחמה.

 

[תם ונישלם]

מצאתי גם את התעודה של אבי סבי

יצחק נוידרפר זצ"ל. צריך לעשות קצת מניפולציות פוטושופ כדי להראות את זה - יידחה ללילה מאוחר...

 

[תם ונישלם]

יצחק נוידרפר זצ"ל

"סוחר" כך הגדיר דודי את סבו, אבי סבי , יצחק נוידרפר זצ"ל, ובכך עשה עמו חסד.בעל חנות מטה לנפול , עני ואביון, סוחר בנפט ובעטרן לעגלות של סוסים, אך בביתו , יהודי נאה, זקנו לבן, וצדיק גדול. על יצחק נוידרפר נכתב בספר העיירה מפי הניצולים הבודדים, כי לא יצא מביתו מיום פלישת הנאצים ביוני 1941 ועד יום ההשמדה. מכיוון שהנאצים נהגו לגזוז את זקנם של יהודי המקום והוא רצה למות כשהוא עטור זקן. בן 55 היה במותו, נכדו הבכור היה בן 18. חישוב פשוט מראה כי גם הוא וגם בנו , סבי ליפא יום טוב ז"ל נישאו ועיברו את נשותיהם בטרם מלאו להם 18 שנה. הנשים היו צעירות אף יותר 16 או 17. לזכר אבי סבי, יצחק איצ'לה נוידרפר ואשתו, אם סבי, פייגל'ה.

 

[תם ונישלם]

לא נותר מאום

לפני שנתיים בדיוק , ביום השואה, ביקר אחי בעיירת הולדתו של אבי, קומרנו, ועל ביקורו שם כתבתי באתר קולמוסנט לא נותר מאום

 

[יוסי ר1]

זה הזמן לזכור שאנחנו דור התפר שבין

השואה לגופא, לאירוע ההסטורי של השואה שהיתה. רוצה לומר שאילו השנים האחרונות שעוד מכירים אנשים שעברו את השואה, מכירים אנשים שנספו בשואה, יכולים לשמוע עדות ממקור ראשון מה היה שם. בעוד שנים מעטות מה שישאר הוא עוד אירוע שאפשר לחקור רק בכלי המחקר של ההסטוריה, ללא המימד האישי שאנו עוד מחוברים אליו. וזה המקום והזמן לקרא לכל מי שבידיו תיעוד כלשהו מהתקופה, לחשוף אותו ולפרסמו ברבים. לפני שבועיים למשל התפרסמה כתבה מזעזעת בעיתון ידיעות אחרונות, על נשים שנהגו לרשום ולהחליף מתכוני ארוחות גורמה, כדי לסייע לעצמן לשרוד את הרעב הנורא במחנות. הובאו שם צילומי דפי מתכונים שהן רשמו בסתר. חלקם נתרם ליד ושם, חלקם צולם. ברור שמשפחות רבות רוצות לשמור אצלן את שרידים האחרונים מיקיריהם. אבל ראוי לדעתי לצאת בקריאה לכל מי שבידו פריטים שמכילים תיעוד , שיעביר עותקים, צילומים, או כל אמצעי אחר שיוכל לשתף בידע ולתת לו פומבי, לזכר יקיריו שנשמדו שם.

 

[שבולת ירוקת העין]

לא רק לזכר יקיריו

אלא לזכר כל מה שהיה, וכל מה שהנאצים ביקשו לאבד. וזה הזמן להזכיר לכל מי שטרם ביקר במוזאון החדש של יד ושם, שכדאי ללכת לשם. אחת התפיסות שהשתנו שם במעבר מן המוזאון הישן לחדש הוא השימוש באותם פריטים אישיים של קרבנות השואה והניצולים, כדי להמחיש את הפרט ולא רק מושגים גדולים כמו "הפתרון הסופי" "צעדות המוות" וכו'. וזה גם הזמן לזכור ולהזכיר לעצמנו, שעלינו כדור התפר (ואני מתכוונת לכל מי שחי בימים אלה) תוטל בעתיד, ובעצם כבר מוטלת, המשימה הלא פשוטה להעביר את המסרים כשכבר לא יהיו עדויות מגוף ראשון. מעניין ואתי האם במערכות החינוך למיניהן, פורמליות ובלתי פורמליות, יש מי שנותן את דעתו על כך. בעוד עשר שנים זה כבר יהיה אחרת.

 

[יוסי ר1]

הוא שאני אומר.

למרות שלגבי המוזאון החדש של יד ושם איני תמים דעים איתך. יש שם אמנם רעיון ארכיטקטוני של מעבר מחדר תצוגה אחד למשנהו דרך שביל מרכזי מואר באור יום, כדי לסמל תקווה, אבל המוזאון הזה נראה לי קופצני מדי, הייתי מעדיף להתקדם בקו ישר או בספירלה, שחושפת עוד טפח ועוד טפח ולא לקפץ מתצוגה לתצוגה עם אתנחתא של שביל מרכזי. ובמיוחד שהאזור הומה בים של קבוצות עם שלל מדריכום באינסוף שפות, והתחושה היא קצת של מוזאון באירופה שצריך להספיק מהר והמון. חסרה לי התחושה האינטימית של המתבונן מול המוצגים, בשקט, במתינות. אולי כי בפעם האחרונה שהייתי במוזאון הישן לא היו כל כך הרבה מבקרים?

 

[יוסי ר1]

לזכר כל הקרובים שנשרפו באושוויץ.

היחידים ששרדו היו סבי וסבתי מצד אבי וסבי וסבתי מצד אמי, שעלו מתוך ציונות בתחילת שנות העשרים. כל השאר- רבה של העיירה גראכו, אב בית דין בעיירה אוקנייו, וכל בני משפחותיהם עלו בסערה השמימה בשריפה אשר שרף ד' את בית ישראל ביום חרון אפו.

 

[תם ונישלם]

תחת עצי פולין הירקרקים

תחת עצי פולין הירקרקים אונטער די פּוילישע גרינינקע ביימעלעך. שפּילן זיך מער נישט קיין משהלעך, שלמהלעך. שפּילן זיך מער נישט, קיין שרהלעך לאהלעך. נישט אויף קיין גרעזעלעך,נישט אויף קיין שנייעלעך. ס'הילכן שוין מער נישט, קיין ײדישע שטימעלעך. פֿון קונדײַסימלעך, מאָטעלעך שימעלעך. מיט די צעקרעלטע, צודראַפּעטע צורהלעך. פֿונעם באַווײַזן וווּנדערים, און גבֿורעלעך. ס'טרויערן אַצינד, די פּוילישע ביימעלעך. טויט זײַנען הײַמען, און הײַמעלעך. טויט זײַנען געסעלעך, חרבֿ די הײַזעלעך. וווּ עס פֿאַרשטעקן זיך, קינדערלעך וווּ מײַזעלעך. יידישע קינדער, מיט גרויסע אויגאַנעס. שוואַרצע אַזוי, ווי מיט חושך פֿאַרצויגענע. אייגעלעך פֿולע, מיט פּחד פֿאַרלאָפֿענע. אונטער דעם אומגליק דעם, ברוינעם געטראָפֿענע אונטער די פּוילישע, גרינינקע ביימעלעך. שפּילן זיך מער נישט, קיין משהלעך, שלמהלעך. שפּילן זיך מער נישט, קיין שׂרהלעך לאהלעך. נישט אויף קיין גרעזעלעך, נישט אויף קיין שנייעלעך. * השיר נכתב בהשראת שירו של חיים נ. ביאליק. "תחת עצי פולין הירקרקים" שיר ילדים מפורסם בשעתו. תחת עצי פולין הירקרקים, לא ישחקו עוד משה'לים שלמה'לים.לא ישחקו עוד שרה'לך לאה'לך לא באחו ולא בשלג

 

[תם ונישלם]

אחותי חיה

מיין שוועסטער חיה - סיפורה של חיה , אחותו של המשורר היידי בינעם הלר, בביצוע חווה אלברשטיין

 

[איש אחת]

המצבה על קברו של סבי ז"ל

היא גל-עד לזכרם של בני משפחתו שהיו אמורים לעלות אחריו לארץ, ולא הספיקו. נצבט הלב למראה רשימת השמות הארוכה של הורים, אחים, אחיות, גיסים, גיסות ואחיינים קטנים יהי זכרם ברוך.

 

[שבולת ירוקת העין]

זה מזכיר לי

שפעם השתתפתי בלוויה כלשהי, ובזמן הקבורה הבטתי במצבות שסביבי. באחת מהן ראיתי, במספר מצומצם של מילים, סיפור חיים שלם. היה שם קבר כפול, של זוג. על המצבה של הגבר נחרתו שמות של אשתו וילדיו שנרצחו שם. מכאן סביר להניח שהאיש היה בעל משפחה שם, שכולם (או חלקם) נספו, והוא עלה לארץ והקים משפחה חדשה. גם אצלנו במשפחה, על המצבה של סבתי הוקדשה גם כתובת זיכרון לסבי שנרצח באושוויץ. זו אחת הדרכים שמצאו אנשים להציב יד באופן אישי לאנשים שלא הגיעו לקבר ישראל.