רגע לפני שדצמבר נגמר

Strange Dolphin · 30/12/16

רגע לפני שדצמבר נגמר

ואיתו גם השנה הארורה הזאת-

Strange Dolphin · 30/12/16

סיכום השנה שלי במוזיקה

אז אולי אתחיל מהסוף דווקא – את Mazzy Star התחלתי לגלות ממש לאחרונה.
אני עדיין בתהליכי היכרות עם Among My Swan ו-So Tonight That I Might See.
לכן לא אוכל להכביר במילים ורק אגלה שקשה לא להישבות בקסם קולה המכשף של הופ.
שני האלבומים משרים אווירה חורפית וקודרת במיוחד, בדיוק כמו שאני אוהבת.

אלבום נוסף שהפך בן בית אצלי הוא Boxer של The National שהוא גם מהווה את ספתח מסע ההיכרות שלי עם הלהקה, שבתקווה לא יבוא על סיומו בנקודה זו. האלבום הזה היה קצת עיקש בהתחלה, הוא לא בדיוק החליק את דרכו פנימה. התעקשתי עליו בחזרה, וזה השתלם. הוא הפך לבן לוויה שלי בזמן שאני מתהלכת ברחבי האוניברסיטה בערבי היום.
משהו בו מצליח להאיר חדרים חשוכים ומפלס את דרכו אליי עם פנינות כמו Fake Empire (גם כשהמקצב מתפרק ומזייף ונדמה לך שהרצפה מתמוטטת תחת רגליך), או Green Gloves שממיס אותי עם שורות כמו-

Get inside their beds
with my green gloves
Get inside their heads, love their loves

למרות שמבט חטוף על המילים עלול ליצור רושם קצת מטריד,
בעיניי, השיר זועק לקירבה, ומביע כמיהה טבעית שיש לכולנו,
להתייחד עם אנשים שלא נמצאים בחיינו יותר, ולהחיות את הזיכרון שלהם בתוכנו.

להקה נוספת שהיא גם גילוי של הרגע האחרון היא Syd Matters (שעד היום אני תוהה אם הכוונה
להדהד בזכרוננו את נשמתו המיוסרת של Syd Barrett) עם אלבום בשם Ghost Days.
האלבום הזה לוקח את המאזין לנופים אחרים, פסטורליים יותר לטעמי.
לפעמים זה רק אתה והנוף או רק אתה והדובר בשיר, וזה תמיד מאוד אינטימי.
לרוב מלנכולי וחרישי, אבל בלי שתרגישו המוסיקה תציף אתכם,
וחיוך קטן יעלה בפיכם, והמוסיקה קצת תסחרר אתכם בשמש חמימה.

ניל יאנג ובוב דילן כיכבו אצלי לא מעט השנה.
במיוחד, Harvest Moon היפהפה של יאנג ו-Desire של דילן.
מילים לא יוצאות אצלי כשמדובר בקלאסיקות (אולי כי כאן אני לא יכולה לחרטט אתכם

)

אני אסיים עם Oh, Sister,
שלא משנה כמה פעמים התנגן באוזניי השנה,
לפעמים גם בלופים, עדיין לא נס ליחו.

tzvika321 · 31/12/16

קשה לי להתייחס ל-2016 כשנה ארורה

אני אפילו לא בטוח שהיא חריגה סטטיסטית, אבל היא בכל זאת מסמנת את המגמה.
(עתידות: מוזיקאים גדולים ימשיכו להיפרד מאיתנו גם בשנה הבאה.)

ועדיין, למרות שבואי (בטרם עת) וכהן (עדיין אפשר היה לחכות קצת) נכנסו לאותה שנה, שניהם גם נתנו ל-2016 שני אלבומי מופת של אמנים ענקיים שידעו להשאיר לעצמם אלבומי אשכבה נפלאים. אני בספק אם מאז מוצרט הצליח מישהו לכתוב לעצמו את הרקוויאם באופן כזה.
האלבום הגדול הנוסף של השנה עבר פה בפורום מתחת לראדאר - אומר משהו על הרלבנטיות שלו - ואף הוא קשור למוות, מות הבן. ניק קייב באלבום שמותיר אותך חסר מילים.