זה רגע השיא...
זה הרגע שחלמתי עליו ודמיינתי אותו כשרק חשבתי להיות פונדקאית...
זה הדבר הכי מרגש בעולם לראות אותם הופכים להורים ומקבלים את הילד שלהם וזאת גם הקלה אדירה לסיים את המסע הארוך של הטיפולים וההריון והלידה ולחזור לעצמי ולמשפחתי ולחיים שלי...
הרבה מתעסקים בנושא של פרידה מהתינוק (הוועדה מתעסקת בזה ואנשים מסביבי שאלו על זה...) ואני חייבת להגיד שלא נתקלתי בבעיה או בגעגוע לתינוק אצלי ולא אצל אף פונדקאית שיצא לי להכיר (ובשנתיים האחרונות יצא לי להכיר די הרבה...)
אם היה לי איזשהו געגוע הוא היה להורים שלו שהפכו למשפחה שלי והיה מוזר לכולנו להיפרד אחרי 3 ימי אשפוז משותפים ואחרי שכל החודש האחרון של ההריון היינו מאד צפופים ועסוקים זה בזה...
בימים הבאים היה גם אולי מעט געגוע לתהליך, למרכזיות שהוא תפס בחיים שלי, לבטן ההריונית שאני מאד אוהבת (עד שבוע 37. אח"כ זה נהיה מעיק
) לתשומת הלב שהייתי במרכזה הרבה זמן...
לא התגעגעתי לתינוק. במהלך ההריון אהבתי את נוכחותו עבור ההורים שלו ונהניתי לשאת אותו ולהרגיש אותו. נפרדתי ממנו בליבי (ובמסיבת פרידה שערכנו בבית עם הילדים ביום שהסתבר בדיעבד שהיה יום לפני הלידה) ואת הרגשות שיש לי כלפיו כיום (אני דודה שלו
) פיתחתי כשקיבלתי את התמונות שלו ועם המפגשים שלנו לאחר הלידה. כמו עם כל אחיין או בן של חברים טובים, אני אוהבת אותו בגלל שאני אוהבת את ההורים שלו ובגלל שהוא חמוד. אין שום בלבול בעניין הזה...