רגע אחד של רצינות...
היום בצהרים חשבתי לעצמי,כמה מוזר שחיי ממשיכים כאילו כלום לא קרה בעוד שיש משפחות שמתאבלות על יקיריהים שמתו אתמול. כמה מוזר שאותי מטרידים הדברים היומיומיים,כמו החשבון אינטרנט,ואותם מטריד האם הבנים שלהם יחזרו היום מהשבי?,או אולי מחר?,האם הם בכלל יחזרו? שאיך זה אנוכי מצידי להתלונן על זה שהמסוקים שטסים מעל הבית שלי בדרך לגילה מפריעים לי לישון. ובעודי מסדסקסת עם עצמי,אני שומעת פיצוץ,המחשבה הראשונה שלי:``זה קרוב אליי?,זה ברחוב שאני נמצאת עכשיו?`` אתה לא מבין מה נחת עליך,אתה מאבד כל יכולת להתרכז,לי לקח כמה דקות להיזכר איפה זה רחוב שומרון פינת השוק ואני גרה 10 דקות משם!!, לדקה הראשונה,אני האמנתי שזה באמת האוטובוס שלי,הרחוב שאני עכשיו בו,שהפיצוץ שהיה הרגע באמת קרוב אליי,צדקתי. הוא באמת היה קרוב אליי,רק שני רחובות משם. את הדרך חזרה לבית שלי עשיתי בטיל,רציתי לדעת מה בדיוק קרה. שמעתי על שני הרוגים ו-3 פצועים. חשבתי קודם כל על המשפחה שלי,שכולה גרה בירושלים,חשבתי על אחי,אחותי,אמא,אבא,כולם. מיד אחרי שהגעתי התחיל סבב טלפונים,בירושלים כבר רגילים לזה,מיד אחרי פיגוע כולם מתקשרים לשאול איפה את,כמה שמחנו כשהבנו שכולם בטוחים ושלמים. אחרי כל ההמולה הזאת,היה לי זמן לעצור ולראות חדשות, חשבתי על כל המשפחות שעכשיו דואגים לילדים שלהם,וחשבתי על כל המשפחות של הנעדרים/שבויים,וחשבתי על כל המשפחות של האנשים שכבר נהרגו במהומות האלה,וחשבתי על כל המשפחות שאני מכירה,אולי אחד מהם היה בפיגוע?,התחלתי להתכונן לגרוע מכל:שאנשים שאני מכירה ימותו שם,שחברות שלי יהרגו שם, כמה רווח לי כשגיליתי שההרוגים הם המחבלים ושתשעת הפצועים הם רק פצועים קל... אז,מי אמר שאין אלוהים? הקוטלת מאמינה יותר מתמיד.
היום בצהרים חשבתי לעצמי,כמה מוזר שחיי ממשיכים כאילו כלום לא קרה בעוד שיש משפחות שמתאבלות על יקיריהים שמתו אתמול. כמה מוזר שאותי מטרידים הדברים היומיומיים,כמו החשבון אינטרנט,ואותם מטריד האם הבנים שלהם יחזרו היום מהשבי?,או אולי מחר?,האם הם בכלל יחזרו? שאיך זה אנוכי מצידי להתלונן על זה שהמסוקים שטסים מעל הבית שלי בדרך לגילה מפריעים לי לישון. ובעודי מסדסקסת עם עצמי,אני שומעת פיצוץ,המחשבה הראשונה שלי:``זה קרוב אליי?,זה ברחוב שאני נמצאת עכשיו?`` אתה לא מבין מה נחת עליך,אתה מאבד כל יכולת להתרכז,לי לקח כמה דקות להיזכר איפה זה רחוב שומרון פינת השוק ואני גרה 10 דקות משם!!, לדקה הראשונה,אני האמנתי שזה באמת האוטובוס שלי,הרחוב שאני עכשיו בו,שהפיצוץ שהיה הרגע באמת קרוב אליי,צדקתי. הוא באמת היה קרוב אליי,רק שני רחובות משם. את הדרך חזרה לבית שלי עשיתי בטיל,רציתי לדעת מה בדיוק קרה. שמעתי על שני הרוגים ו-3 פצועים. חשבתי קודם כל על המשפחה שלי,שכולה גרה בירושלים,חשבתי על אחי,אחותי,אמא,אבא,כולם. מיד אחרי שהגעתי התחיל סבב טלפונים,בירושלים כבר רגילים לזה,מיד אחרי פיגוע כולם מתקשרים לשאול איפה את,כמה שמחנו כשהבנו שכולם בטוחים ושלמים. אחרי כל ההמולה הזאת,היה לי זמן לעצור ולראות חדשות, חשבתי על כל המשפחות שעכשיו דואגים לילדים שלהם,וחשבתי על כל המשפחות של הנעדרים/שבויים,וחשבתי על כל המשפחות של האנשים שכבר נהרגו במהומות האלה,וחשבתי על כל המשפחות שאני מכירה,אולי אחד מהם היה בפיגוע?,התחלתי להתכונן לגרוע מכל:שאנשים שאני מכירה ימותו שם,שחברות שלי יהרגו שם, כמה רווח לי כשגיליתי שההרוגים הם המחבלים ושתשעת הפצועים הם רק פצועים קל... אז,מי אמר שאין אלוהים? הקוטלת מאמינה יותר מתמיד.