רגע אחד ו...

[דרדרית]

...לקחת פסק זמן !?

דד היקרה שמחה בשבילך שאת יכולה להרשות לך לא לעשות כלום.. ושלא יהיה לך איכפת מכלום. השאלה היא אם זה מצב קבוע או זמני???? כאן ההבדל. כי באופן זמני חושבת שאין אדם שלא "בא לו לשבור את הכלים" מידי פעם, לקחת פסק זמן מהחיים ו- להיות מנותק מהכל. אבל בתור מצב קבוע- אפשר להיכנס להכללות ולהגדרות של רפואה ואני לא רופאה, אבל מצב זה לא נראה לי . (וזה בלשון המעטה) אם זה לצורך הויכוח- אז סבבא- זה מצב של "אדם לאדם - כלום". אחד הדברים שאני מאמינה בהם הם האיכפתיות האנושית. ואם היא תעלם- ונחייה מנוכרים- אויי לא רוצה לחשוב על חברה שכזו. אני לא הייתי רוצה לקחת בה חלק. נקודה נוספת למחשבה- דד האם את היית רוצה לחיות בחברה שכזו????

 

[^^flower^^]

את צודקת

ולכולם כדי לנסות! לקחת מין "פסק זמן מהחיים" פשוט לשכב במיטה ולא לחשוב על כלום, להתנתק מהחיים ומכל המצד המגעיל שמדינה נמצאת בו, מכל הדברים הרעים שאתם נמצאים בהם וגם הטובים, פשוט להיות אדישים להכל זה עושה טוב!! זה לעשות לרגע הפסקה מ-ה-כ-ל-!-!-! שווה ממש!!!

 

[Tulula]

לו רק ניתן, הייתי עושה זאת מזמן... ../images/Emo6.gif

"לו יכולתי הייתי קוסם, מטייל בין ספרי אגדות, הייתי את כל העולם מבשם ביופים של רזים וסודות. הייתי קורא לילדים, לוקח איתי את כולם, לארץ פלאים חמודים, שם ירח תלוי על סולם... לו רק ניתן, לו רק ינתן, הייתי עושה זאת מזמן." שלכם באהבה

 

[דרדרית]

הכל ניתן.. ../images/Emo39.gif

היי תולולה, למה לא? מי עוצר בעדך?? יודע כמה פעמים אני משוטטת בעולם הנפלא של האגדות? בארץ הפלאים? כמעט כשאני רוצה, עוצמת את עיניי ו- הופ בעולם הדימיון... רק- נזהרת לא להגיע לשם בזמן נהיגה.. בהמון אהבה וחיבור לעולם הדימיון שלנו דרדרית

 

[^^flower^^]

יש גבול דק

בין "עולם המציאות" ל"עולם הדמיון" ומותר לנו לדלג מעליו לפעמים!! זה אפילו מאוד קל!! ו-כן!! ניתן!!

 

[אוטופיה...]

קוראים לזה מדיטציה לא?

 

[דרדרית]

לא בהכרח .. ../images/Emo29.gif

היי אוטופיה לחלום בהקיץ זה לא בהכרח להיכנס למצב מדיטטיבי. במדיטציה המוח נכנס למצב של גלים אחרים.. ובחלום בהקיץ- אני מדמיינת. סתם כך לעצמי .. ילדים בשעורים משעממים נוהגים לחלום בהקיץ. מוכר לך? הם בוהים אל המורה ונמצאים במקום אחר. או מסתכלים דרך החלון ומדמיינים שהם במקום אחר לחלוטין. במדיטציה אתה מכניס את עצמך למצב ערות- שינה מסוג אחר, ישנם מומחים יותר ממני בפורום של רייקי או של מודעות פנימית שיסבירו לך יותר דרדרית

 

[מתחזק באמונה]

זה נקרה מדיטציה

 

[אינה חולמת עוד*]

דז היקרה...

יצא לא מזמן ספר של חגי דגן, שנקרא "מתחת לקו העונג"- שהוא מעלה יפה מאוד את השאלה ששאלת, מציג דמות שמתארת בדיוק רב את מה שדיברת עליו, ספר שדווקא גורם לחשוב על הדמויות של היום בדיוק- דמויות של נוער , אשר אין לו שאלות קיומיות , כגון פת לחם, להתחבט בהן, נוער שמתחיל להתחבט בעצמו... לא אגיד שאהבתי את הספר- כי לא אהבתי אותנו המצטיירים ממנו, אבל הוא נכון, הוא קולע, ממצה, הוא פשוט עובר עם עיפרון מסביב לגבולות הדמויות שלנו בדיוק... תקראי ותקבלי אולי תשובה... (לא בקטע של לפרסם את הספר, אלא בקטע שאני קיבלתי תשובות, למה שאתם לא תקבלו). באהבה, קרנינה...

 

[דז]

תודה

מתוקה , אני חושבת שאני אקרא , מה שלומך מזמן לא ראיתי אותך? נויה

 

[נחליאלי]

לטעמי - לחלוטין.

והרי את לא חפץ. אלא ממקומך האנושי חשה עצמך חפץ. וזה כבר משהו אחר. זה משחק תודעה. לרוקן הכל. משקעי העבר - תמונות דמיון העתיד - קיימים שם, אבל שותקים, לשם שינוי. אני לא חושב שחפץ זה הממד הכי גבוה. כי הוא באמת חפץ. אבל האדם כחפץ, האדם בלי המסך המקושקש, זה הממד הכי גבוה. אולי לא כמצב תמידי. ואולי כן. אבל בוודאי כאפשרות. כמקום בין המקומות של מחזוריות תנועת התודעה. וגם התשובות שלך להודעות שקיבלת - כל מה שאת אומרת - נחמד בעיני. ובאמת, למה לפחוד מהאפשרות להחליף מדי פעם נקודת מבט? למה להיאחז בַּ´עקביות´ כבקרנות המזבח? אם אני לא חוזר על עמדותי - אני לא אני? אני לא קיים? כמו מישהו שיושב במקום (אפילו מקום יפה) ולא מעז לקום ולטייל קצת. עצוב בעיני. באמת נחמד יותר להתנער קצת. לטייל קצת. הרי אם רוצים - אפשר תמיד לחזור. ומכיוון שמה שרואים משם לא רואים מכאן - אולי לא נרצה לחזור. ואז - התחדשות. צמיחה. גדילה.

 

[דז]

חפץ

אני מסכימה , שזה עצוב , אם לא תראה מסביב ותחליף תפיסות. חפץ זה המימד הכי גבוה, כי כלום לא הופך אותו נמוך. אדם כחפץ, בלי שנאה, או דעה קדומה, או גאוה, זה המימד הכי גבוה. אבל איך מגעיםן לשם? נויה

 

[wing]

לא איכפת לי

או.קיי , האם כולם מבוגרים בפורום הזה? אם כן תנסו להזכר בעצמכם הגיל הטיפשעשרה - איך שאתם קוראים לו... בתור אחת כזו שעוברת את זה אני יכולה להגיד שזאת הרגשה שנותנת כוח פנימי האי איכפתיות הזאת (אם כי היא גם די הרסנית), ולפעמים גם יש את החשק פשוט לא לצאת מההרגשה... אולי למשוך תשומת לב....

 

[דז]

ההרגשה

שאני מדברת עליה היא לא ההרגשה של גיל הטיפשעשרה. היא שונה לגמרי, אתה מבין בגיל הטיפשעשרה זה הרצון לפרטיות לשקט, לצאת מהבית, מניסיון אתה לא רוצה לגמרי להתנתק, אחרי שמעיפים אותך מהבית, ועבר יום ראשון שאתה נעלב וכועס אתה רוצה לחזור, אבל פה אין למה לחזור, אין מי שיעלבף, אין אתה אין עולם, טאין צורך פיזי, פה לא אכפת אתה שם את התודעה בבידוד, פה אין כלום, אפילו לא רגש. וזה הכי נוח בסוף נויה יחפה עם נעלים