רגעים של אמת
מדוע אנשים מסויימים נמשכים ל"לימוד" של אנשים מסויימים, כגון "ללימוד של גורדייף" או "ללימוד של אושו" וכולי? יש לזה מגוון סיבות, אך בסופו של דבר, זהו שלב מקדים ללימוד.
הבה ניטול, לדוגמה, את "הלימוד של גורדייף".
מאחר וגורדייף היה מורה אמיתי לכל דבר ועניין, אזי במידה ומישהו אכן נמשך באמת ובתמים לעקבות שהלה הותיר מאחוריו ונעזר במורים חיים בכדי להבינן נכונה ולהשתמש בהן במעשיו ביומיום שלו, יגיע לבסוף הרגע שבו הוא יבין שאין הוא צועד באמת "בדרכו של גורדייף", אלא מתחיל בזכות נסיונות עבודתו להתקרב לעמדה שממנה הוא יכול להתחיל ללמוד משהו.
דרכו של גורדייף, אם נישאר באותה דוגמה, היתה בין היתר לחרוש יבשות בחיפוש אחר ידע. הוא התייחס בכבוד רב לכל גרגיר זהב אמיתי שנקרה בדרכו ושמר עליו בחרדת קודש, מטפח אותו בתוכו מיום ליום. הוא לא ניסה להפוך למישהו אחר אלא היה מסור לידע עצמו.
גורדייף לא הרשה לעצמו להתמכר/להיצמד לתורה מסויימת או לאדם מסויים ובטח שלא להזדהות איתם או עם דרכם. באם היה עושה כך, לא היה נהפך להיות מה שנהפך להיות. ההתחברות עם תורות ואנשים היתה אך ורק מבעד למטרתו הבלתי מתפשרת להתפתח.
בשלב מסויים, על האדם לבחור בין "הערצת הזמר" לבין "הפיכה למוזיקאי".
זהו רגע של ממש בעבודה; רגע אמיתי וחשוב מאין כמוהו.
באם האדם מתבלבל ברגע הזה, הוא ימשיך לחיות בחדר של מתבגר, עמוס בפוסטרים על הקירות.
בשלב כלשהו בחייו הוא ימאס בכך ויפרוש מזה, בצדק, אך מבלי שהפך מעולם "למוזיקאי" אמיתי.
אולי פרט מעט על הגיטרה.
הידע עצמו איננו המלים, הסגנון או הלימוד.
זהו "חומר" של ממש הנוצר, חלקית, בתוך הווייתו של האדם הלומד.
ב"ידע" אינני מתכוון במקרה זה למלים או למחשבות, אלא לידע אמיתי.
כזה שמהווה חלק בלתי נפרד מהאדם המחזיק בו.
הידע נקלט תחילה כזרעים בהווייתו של האדם...
לאחר מכן הוא מושקה בעזרת הבנה, עשיה ועוד...
מלים ומחשבות אינן אלא ידע מדומה. באם יש בתוך מישהו ידע אמיתי, מלים ומחשבות יכולות להצביע לעברו לפעמים, ברגעים מסויימים.
לכן, אם מישהו נצמד בתקופה מסויימת לעקבותיו של מורה אמיתי כלשהו על מנת ללמדם ולהיעזר בהם, יתכן שמגיע הרגע שבו יש בו מספיק ניצוצות של מודעות, של אמת, בכדי לבחור אם להמשיך להעמיד פנים - או לעבור פאזה באופן ההתייחסות לעזרה הזורמת אליו.
רוב העוקבים אינם מצליחים לבצע את המעבר הזה והם מוסיפים להיצמד לעקבות הרשומים כאילו היו מיועדים אליהם אישית. הם לעולם אינם הופכים מעוקבים ללומדים. ברגע הקריטי הם אינם מסוגלים להתנתק מהמבוא ובכך הם מאבדים את האפשרות לעבור אל הפרק הראשון ולהתחיל לקרוא בו. הם מבקשים להמשיך לעשות את מה שעשו תמיד - להמשיך לחקות אחרים. אולם למידה אמיתית איננה מעשה חיקוי אלא מעשה יצירה.
כך העבודה של אתמול, שיחסית לאתמול היתה אכן עבודה של ממש, הופכת להעמדת הפנים של היום, מפני שיחסית להיום זו כבר העמדת פנים. העבודה חייבת להתקדם ללא הרף כדי להישאר אמיתית, אלא אם כן זו מלכתחילה לא עבודה אמיתית.
מדוע מיעוט בלבד מצליח בכך?
מפני שרק מיעוט יוצא לדרך אמיתית, בכוונה אמיתית.
בלעדי כוונה אמיתית, אין דרך אמיתית.
בלעדי דרך אמיתית, אין הכנה מספקת.
בלעדי הכנה מספקת, אין אפשרות להמשיך להתקדם.
באם פגשנו בהוראה אמיתית (של מורה), שלא מבעד לכוונה אמיתית (שלנו), לא נוכל לעשות בה שימוש. רוב הסיכויים שאפילו לא נבחין בה. יש עקרון מעניין מאד הפועל בתוך התפישה של אדם, לפיו איננו יכולים לתפוש את מה שאיננו מחפשים אחריו מלכתחילה. הוא יכול להיות מול פרצופנו ממש... ולא נבחין בו כלל.
הדרך הטובה ביותר לכבד את העזרה של מורה, חי או מת, הינה לעשות בה שימוש של אמת, תחת אשר להיאחז בה ולהפוך את עצמנו לבובות. באם אנחנו עושים שימוש של אמת בעבודתו של מורה אמיתי, חי או מת, אנחנו עוזרים לא רק לעצמנו, אלא גם לו, אפילו אחרי מותו.
מדוע אנשים מסויימים נמשכים ל"לימוד" של אנשים מסויימים, כגון "ללימוד של גורדייף" או "ללימוד של אושו" וכולי? יש לזה מגוון סיבות, אך בסופו של דבר, זהו שלב מקדים ללימוד.
הבה ניטול, לדוגמה, את "הלימוד של גורדייף".
מאחר וגורדייף היה מורה אמיתי לכל דבר ועניין, אזי במידה ומישהו אכן נמשך באמת ובתמים לעקבות שהלה הותיר מאחוריו ונעזר במורים חיים בכדי להבינן נכונה ולהשתמש בהן במעשיו ביומיום שלו, יגיע לבסוף הרגע שבו הוא יבין שאין הוא צועד באמת "בדרכו של גורדייף", אלא מתחיל בזכות נסיונות עבודתו להתקרב לעמדה שממנה הוא יכול להתחיל ללמוד משהו.
דרכו של גורדייף, אם נישאר באותה דוגמה, היתה בין היתר לחרוש יבשות בחיפוש אחר ידע. הוא התייחס בכבוד רב לכל גרגיר זהב אמיתי שנקרה בדרכו ושמר עליו בחרדת קודש, מטפח אותו בתוכו מיום ליום. הוא לא ניסה להפוך למישהו אחר אלא היה מסור לידע עצמו.
גורדייף לא הרשה לעצמו להתמכר/להיצמד לתורה מסויימת או לאדם מסויים ובטח שלא להזדהות איתם או עם דרכם. באם היה עושה כך, לא היה נהפך להיות מה שנהפך להיות. ההתחברות עם תורות ואנשים היתה אך ורק מבעד למטרתו הבלתי מתפשרת להתפתח.
בשלב מסויים, על האדם לבחור בין "הערצת הזמר" לבין "הפיכה למוזיקאי".
זהו רגע של ממש בעבודה; רגע אמיתי וחשוב מאין כמוהו.
באם האדם מתבלבל ברגע הזה, הוא ימשיך לחיות בחדר של מתבגר, עמוס בפוסטרים על הקירות.
בשלב כלשהו בחייו הוא ימאס בכך ויפרוש מזה, בצדק, אך מבלי שהפך מעולם "למוזיקאי" אמיתי.
אולי פרט מעט על הגיטרה.
הידע עצמו איננו המלים, הסגנון או הלימוד.
זהו "חומר" של ממש הנוצר, חלקית, בתוך הווייתו של האדם הלומד.
ב"ידע" אינני מתכוון במקרה זה למלים או למחשבות, אלא לידע אמיתי.
כזה שמהווה חלק בלתי נפרד מהאדם המחזיק בו.
הידע נקלט תחילה כזרעים בהווייתו של האדם...
לאחר מכן הוא מושקה בעזרת הבנה, עשיה ועוד...
מלים ומחשבות אינן אלא ידע מדומה. באם יש בתוך מישהו ידע אמיתי, מלים ומחשבות יכולות להצביע לעברו לפעמים, ברגעים מסויימים.
לכן, אם מישהו נצמד בתקופה מסויימת לעקבותיו של מורה אמיתי כלשהו על מנת ללמדם ולהיעזר בהם, יתכן שמגיע הרגע שבו יש בו מספיק ניצוצות של מודעות, של אמת, בכדי לבחור אם להמשיך להעמיד פנים - או לעבור פאזה באופן ההתייחסות לעזרה הזורמת אליו.
רוב העוקבים אינם מצליחים לבצע את המעבר הזה והם מוסיפים להיצמד לעקבות הרשומים כאילו היו מיועדים אליהם אישית. הם לעולם אינם הופכים מעוקבים ללומדים. ברגע הקריטי הם אינם מסוגלים להתנתק מהמבוא ובכך הם מאבדים את האפשרות לעבור אל הפרק הראשון ולהתחיל לקרוא בו. הם מבקשים להמשיך לעשות את מה שעשו תמיד - להמשיך לחקות אחרים. אולם למידה אמיתית איננה מעשה חיקוי אלא מעשה יצירה.
כך העבודה של אתמול, שיחסית לאתמול היתה אכן עבודה של ממש, הופכת להעמדת הפנים של היום, מפני שיחסית להיום זו כבר העמדת פנים. העבודה חייבת להתקדם ללא הרף כדי להישאר אמיתית, אלא אם כן זו מלכתחילה לא עבודה אמיתית.
מדוע מיעוט בלבד מצליח בכך?
מפני שרק מיעוט יוצא לדרך אמיתית, בכוונה אמיתית.
בלעדי כוונה אמיתית, אין דרך אמיתית.
בלעדי דרך אמיתית, אין הכנה מספקת.
בלעדי הכנה מספקת, אין אפשרות להמשיך להתקדם.
באם פגשנו בהוראה אמיתית (של מורה), שלא מבעד לכוונה אמיתית (שלנו), לא נוכל לעשות בה שימוש. רוב הסיכויים שאפילו לא נבחין בה. יש עקרון מעניין מאד הפועל בתוך התפישה של אדם, לפיו איננו יכולים לתפוש את מה שאיננו מחפשים אחריו מלכתחילה. הוא יכול להיות מול פרצופנו ממש... ולא נבחין בו כלל.
הדרך הטובה ביותר לכבד את העזרה של מורה, חי או מת, הינה לעשות בה שימוש של אמת, תחת אשר להיאחז בה ולהפוך את עצמנו לבובות. באם אנחנו עושים שימוש של אמת בעבודתו של מורה אמיתי, חי או מת, אנחנו עוזרים לא רק לעצמנו, אלא גם לו, אפילו אחרי מותו.
