רגישות יתר
רציתי להעלות פה סוגיה שהעלתה בפני הגננת של הילדים ביום שישי.
היא אמרה שלקראת סוף שנה היא מדברת עם הורים כי היא רוצה לראות איפה אפשר לחזק את הילדים במקומות החלשים שלהם (חברתית, מוטורית, שפתית וכדומה) לקראת המעבר גן בשנה הבאה.
היא אמרה שבעקרון שני הבנים חזקים (חברתית, מוטורית, שכלית וכו') חוץ מהחלק הרגשי ששם הם קצת חלשים, טוענת שזה נפוץ אצל תאומים שרגילים להתחרות על תשומת לב ולחלוק אותה מגיל אפס כל הזמן.
היא נתנה דוגמאות שכאשר הם מתבקשים לעשות משהו שאינם רוצים הם מיד בוכים ואכן זה כך גם בבית.
היא בקשה שננהג באופן מסוים ובדיוק כך נהגתי בבית לפני שדיברה איתי ולכן אני מעלה את הנושא כאן, אולי לכן תהיה דרך התמודדות נוספת.
דוגמא:
אם אני מבקשת לדוגמא לאסוף את הצעצועים (או ללכת לישרותים, או לשבת לאכול או כל דבר אחר) הוא מיד צועק "לא רוצה" ומתחיל לבכות. אני מקרבת אותו אלי יורדת נמוך ומסבירה לו שעכשיו הגיע הזמן לאסוף את הצעצועים כי #%@$#!@ ומנמקת את דברי ובסוף הוא מתרצה ונרגע ואוסף את הצעצועים. שורה תחתונה זה לא שהם ילדים לא טובים או מרדנים הם פשוט מגיבים לכל דבר בבכי כי לא מקבלים דברים כאן ועכשיו ורק אחרי הסבר לפעמים ארוך ולפעמים קצר הם מתרצים ומשתפים פעולה. מה שמפריע לי בעיקר זה הבכי כל שאר ההתנהלות לא מפריעה לי להיפך היא פותחת מקום לדו שיח עם הילדים וזה חיובי בעיניי.
האם יש דרך נוספת לחזק אותם? מישהי התמודדה עם תופעה כזו?
אם הגננת לא הייתה אומרת כלום לא הייתי חושבת על זה כי זה לא קורה הרבה ובזמן האחרון ההתקפי בכי מתקצרים משמעותית אבל בגלל שהיא העלתה את זה חשובה לי לטפל בזה במיוחד שהם עוברים לגן עירייה שבו הצוות מצומצם והקבוצה גדולה (היא טוענת הם מוכנים וזה רק כדי לחזק).
רציתי להעלות פה סוגיה שהעלתה בפני הגננת של הילדים ביום שישי.
היא אמרה שלקראת סוף שנה היא מדברת עם הורים כי היא רוצה לראות איפה אפשר לחזק את הילדים במקומות החלשים שלהם (חברתית, מוטורית, שפתית וכדומה) לקראת המעבר גן בשנה הבאה.
היא אמרה שבעקרון שני הבנים חזקים (חברתית, מוטורית, שכלית וכו') חוץ מהחלק הרגשי ששם הם קצת חלשים, טוענת שזה נפוץ אצל תאומים שרגילים להתחרות על תשומת לב ולחלוק אותה מגיל אפס כל הזמן.
היא נתנה דוגמאות שכאשר הם מתבקשים לעשות משהו שאינם רוצים הם מיד בוכים ואכן זה כך גם בבית.
היא בקשה שננהג באופן מסוים ובדיוק כך נהגתי בבית לפני שדיברה איתי ולכן אני מעלה את הנושא כאן, אולי לכן תהיה דרך התמודדות נוספת.
דוגמא:
אם אני מבקשת לדוגמא לאסוף את הצעצועים (או ללכת לישרותים, או לשבת לאכול או כל דבר אחר) הוא מיד צועק "לא רוצה" ומתחיל לבכות. אני מקרבת אותו אלי יורדת נמוך ומסבירה לו שעכשיו הגיע הזמן לאסוף את הצעצועים כי #%@$#!@ ומנמקת את דברי ובסוף הוא מתרצה ונרגע ואוסף את הצעצועים. שורה תחתונה זה לא שהם ילדים לא טובים או מרדנים הם פשוט מגיבים לכל דבר בבכי כי לא מקבלים דברים כאן ועכשיו ורק אחרי הסבר לפעמים ארוך ולפעמים קצר הם מתרצים ומשתפים פעולה. מה שמפריע לי בעיקר זה הבכי כל שאר ההתנהלות לא מפריעה לי להיפך היא פותחת מקום לדו שיח עם הילדים וזה חיובי בעיניי.
האם יש דרך נוספת לחזק אותם? מישהי התמודדה עם תופעה כזו?
אם הגננת לא הייתה אומרת כלום לא הייתי חושבת על זה כי זה לא קורה הרבה ובזמן האחרון ההתקפי בכי מתקצרים משמעותית אבל בגלל שהיא העלתה את זה חשובה לי לטפל בזה במיוחד שהם עוברים לגן עירייה שבו הצוות מצומצם והקבוצה גדולה (היא טוענת הם מוכנים וזה רק כדי לחזק).
