Crystal Water
New member
רגישות יתר?
היי.. מאז ומתמיד הייתי רגיש מדי. בהיותי ילד ונער זה התבטא ביקר בליהעלב ולבכות, וככל שעברתי מסגרות הייתי גם נוהג להיפטר מחברויות ארוכות ומשמעותיות מאד, עם אנשים שהרגשתי שלא עשו לי טוב. עם סיום התיכון נשארתי בלי חברים בכלל מאותה המסגרת, ודווקא הרגשתי שזה היה צעד נכון ונבון. מאז יש לי כמה חברויות מאד מאד מאד משמעותיות ועמוקות וגם ארוכות (גם כמה חברים שלא מהתיכון, שאיתי כבר 10 שנים), אנשים שאני אוהב מאד מאד. אבל יש לי נטייה לקחת דברים ללב בצורה מאד לא פרופורציונלית- דברים שהם שגרתיים (נדמה לי) במערכות יחסים, כמו למשל תקופות של ריחוק בזמן מבחנים באוניברסיטה או סינון בטלפון/בצ'ט באינטרנט כשאין כוח- פוגעים בי בצורה אנושה והזויה. החבר הכי טוב שלי, למשל, איתו אני יכול לדבר לפעמים 10 פעמים ביום, אם פתאום יוצא ואנחנו לא מדברים יום אחד- אני מרגיש כאילו נשכחתי. מרוב אגו, אני גם לא אזום קשר בעצמי ('אם הוא לא רוצה לדבר איתי אז אני ממש לא הולך לדבר איתו'), אפילו שאם אני חושב על זה בצורה רציונלית, הגיוני לי מאד שלא נדבר 10 פעמים ביום ולא קרה כלום אם לא נדבר גם יומיים. אבל כשהדברים מצטברים אני מוצא את עצמי מול קשר שמבחינתי הוא ממש מעורער פתאום. יצא לי לדבר עם החבר הזה כמה פעמים על הנושא,ולמזלי הוא סבלני.. מבחינתו הקשר שלנו תמיד חזק ושמור, לעומת זאת שאצלי כל פעם אני בטוח ש'הנה, הוא לא סובל אותי.' כל פעם שמתבטלת פגישה, אני בטוח שהוא עושה את זה כי הוא לא אוהב להיפגש איתי, וכנראה לא נעים לו להגיד. ואז מתחילה אותו טקס שעשיתי מיליון פעם- אני מנתק את כל הקשר איתו, אפילו אם הוא לא מודע. אני חוסם אותו מכל הפייסבוק/ג'ימייל/ודומיהם, לא יוזם קשר, וסביר להניח שגם לא אענה לו יומיים לסמסים/טלפון עד שארגע ואחזור כאילו לא קרה כלום (או במקרה הרע יותר, אם גם הוא לא יוזם קשר, מבחינתי 'הנה, צדקתי' ואז הניתוק גם יכול להיות ארוך יותר). זה מגוחך עד כמה שקשה לי לשלוט בזה. קשה לי להניח לאגו או מה שזה לא יהיה. למרות שגם לי יוצא לסנן חברים טובים שאני אוהב, ואוהב תמיד. אני מדקלם לעצמי בראש שגם לי לא תמיד בא לפגוש אנשים, גם לי לא תמיד בא לדבר עם אנשים, גם אני לפעמים מעדיף את Y על פני X. אבל כשהחברים הטובים שלי עושים לי את זה, אני נפגע וזה מרגיש כאילו זה לא מתקבל אבל הכי נורא- אני לא יכול להתגבר על זה. אני לא יכול להניח את זה בצד, כי זה נראה לי בראש מאד מאד הגיוני להיעלב מזה, ה'איום', שאני לא במקום חשוב אצל אותו החבר, או שמזלזלים בי, הוא כל כך חמור שהאגו שלי לא נותן לי להניח לזה. אני הרבה פעמים מרגיש שזהו, אני חייב לנתק את הקשר, זו הדרך היחידה (יש בי גם קול קטן שאומר שזו סוג של נקמה). אגב, אני מסכים שהתחושות האלה מוגזמות אבל אני גם מאד רגיש לסביבה והתחושות שלי הן לרוב גם מאד, מאד נכונות. נכון שיש שיגידו שלרוב נבואות כאלה מגשימות את עצמן בגלל שאני מביא את ההגשמה על עצמי, אבל למדתי עם השנים שאני קורא אנשים מאד מאד טוב, טוב מדי, מרגיש מתי מישהו אדיש אליי, מתי מישהו מכפה על משהו, מסתיר משהו, מתחמק, ולכן גם ישר מפרש לזה איזושהי תגובה או מגננה.. כמובן שזה מפריע לי בחיים במיוחד עכשיו, לא נשארו לי כבר הרבה חברים קרובים (חלק הועזבו בדיוק מהסיבות האלה, אני הורס קשרים ומרדד אותם למשל כאני מרגיש שאני לא מספיק חשוב לצד השני, כמו שהוא חשוב לי) עברתי גם ללמוד בעיר רחוקה מהבית, וקל הרבה יותר להתנתק ככה מאנשים.. ונמאס לי כבר לבקש מחברים שלי הבהרות של 'אנחנו עדיין בסדר, נכון? אני לא מגזים בתחושות שלי?' או לחילופין, 'תתנצל , התנהגת לא בסדר, תאהב אותי'.. דרך אגב, אותו הדבר מגיע גם בזוגיות... רק ששם , בגלל שבניגוד לחברות עמוקה וארוכת שנים, מדובר יותר בחרדות- אני 'חוזה' מתי הסוף מתקרב ומביא אותו על עצמי, למשל, מתעקש מול הצד השני שיגיד לי מה לא בסדר, או אם הוא נעלם לזמן מה- להיעלם בעצמי כדי לא לנדנד או למנוע פגיעה. אז קודם כל רציתי לדעת אם יש איזשהו שם או הגדרה ספציפית להפרעה שכזו- זו סתם חרדה? חרדת נטישה? או משהו אחר? החלק המצחיק הוא שסוף שנה שעברה יצאתי משני קשרים רומנטיים פגוע נורא,( קשרים שבהם היו לי הרבה ריבים ועימותים עם עצמי ובסופו של דבר, כרגיל, 'הבאתי' את הסוף על עצמי) וניגשתי כאן לשירותי הייעוץ של האוניברסיטה (לפני כמה שנים הייתי בטיפול פסיכולוגי בגלל חרדות שהיו לי בצבא- חרדות חברתיות, פחדתי לישון בצבא, פחדתי לצאת לטיולים משותפים, היה לי קשה עם אנשים חדשים ועם המסגרת החדשה. הטיפול עזר ובעיקר גם ההתמודדות שלי וההכרחה להיות במצבים קשים וכך להתגבר) בכל מקרה, ניגשתי לשירותי הייעוץ ועברתי פגישת ייעוץ ראשונית בה התפרקתי לגמרי, הפסיכולוגית כמובן אמרה שהמצב רע ובלהלבה והיא תנסה למצוא לי פסיכולוג מתאים במסגרת שלהם שיקח אותי לטיפול, ומאז לא חזרו אליי. התקשרתי כמה פעמים וכל פעם אותה הפסיכולגית אמרה שמוזר שלא חזרו אליי, משונה, היא תבדוק, תחזור אליי, תקבע לי, וכו' , אף פעם לא חזרה. עשיתי את זה גם פעמיים השנה ללא הצלחה.. אני מציין את זה לא כדי להראות שהמוסד הזה לא בסדר אלא, בגלל שפתאום אני קולט שהתכונה שלי להיפגע ולקחת דברים לאגו תופסת גם פה פיקוד- כי כמו כל ישראלי שרוצה לקבל שירות, הייתי אמור להתקשר ולהתעקש שיקבעו לי פגישה ובסוף זה היה הולך. אבל בגלל שמדובר כאן בפגישה אישית שסיפרתי בה כל כך הרבה דבירם חשובים ואישיים בשבילי, אני באמת מרגיש שזה מטופש להתחנן לפגישה.. בקיצור, אשמח לסיוע, עד כמה שאפשר במסגרת זו... תודה מראש!
היי.. מאז ומתמיד הייתי רגיש מדי. בהיותי ילד ונער זה התבטא ביקר בליהעלב ולבכות, וככל שעברתי מסגרות הייתי גם נוהג להיפטר מחברויות ארוכות ומשמעותיות מאד, עם אנשים שהרגשתי שלא עשו לי טוב. עם סיום התיכון נשארתי בלי חברים בכלל מאותה המסגרת, ודווקא הרגשתי שזה היה צעד נכון ונבון. מאז יש לי כמה חברויות מאד מאד מאד משמעותיות ועמוקות וגם ארוכות (גם כמה חברים שלא מהתיכון, שאיתי כבר 10 שנים), אנשים שאני אוהב מאד מאד. אבל יש לי נטייה לקחת דברים ללב בצורה מאד לא פרופורציונלית- דברים שהם שגרתיים (נדמה לי) במערכות יחסים, כמו למשל תקופות של ריחוק בזמן מבחנים באוניברסיטה או סינון בטלפון/בצ'ט באינטרנט כשאין כוח- פוגעים בי בצורה אנושה והזויה. החבר הכי טוב שלי, למשל, איתו אני יכול לדבר לפעמים 10 פעמים ביום, אם פתאום יוצא ואנחנו לא מדברים יום אחד- אני מרגיש כאילו נשכחתי. מרוב אגו, אני גם לא אזום קשר בעצמי ('אם הוא לא רוצה לדבר איתי אז אני ממש לא הולך לדבר איתו'), אפילו שאם אני חושב על זה בצורה רציונלית, הגיוני לי מאד שלא נדבר 10 פעמים ביום ולא קרה כלום אם לא נדבר גם יומיים. אבל כשהדברים מצטברים אני מוצא את עצמי מול קשר שמבחינתי הוא ממש מעורער פתאום. יצא לי לדבר עם החבר הזה כמה פעמים על הנושא,ולמזלי הוא סבלני.. מבחינתו הקשר שלנו תמיד חזק ושמור, לעומת זאת שאצלי כל פעם אני בטוח ש'הנה, הוא לא סובל אותי.' כל פעם שמתבטלת פגישה, אני בטוח שהוא עושה את זה כי הוא לא אוהב להיפגש איתי, וכנראה לא נעים לו להגיד. ואז מתחילה אותו טקס שעשיתי מיליון פעם- אני מנתק את כל הקשר איתו, אפילו אם הוא לא מודע. אני חוסם אותו מכל הפייסבוק/ג'ימייל/ודומיהם, לא יוזם קשר, וסביר להניח שגם לא אענה לו יומיים לסמסים/טלפון עד שארגע ואחזור כאילו לא קרה כלום (או במקרה הרע יותר, אם גם הוא לא יוזם קשר, מבחינתי 'הנה, צדקתי' ואז הניתוק גם יכול להיות ארוך יותר). זה מגוחך עד כמה שקשה לי לשלוט בזה. קשה לי להניח לאגו או מה שזה לא יהיה. למרות שגם לי יוצא לסנן חברים טובים שאני אוהב, ואוהב תמיד. אני מדקלם לעצמי בראש שגם לי לא תמיד בא לפגוש אנשים, גם לי לא תמיד בא לדבר עם אנשים, גם אני לפעמים מעדיף את Y על פני X. אבל כשהחברים הטובים שלי עושים לי את זה, אני נפגע וזה מרגיש כאילו זה לא מתקבל אבל הכי נורא- אני לא יכול להתגבר על זה. אני לא יכול להניח את זה בצד, כי זה נראה לי בראש מאד מאד הגיוני להיעלב מזה, ה'איום', שאני לא במקום חשוב אצל אותו החבר, או שמזלזלים בי, הוא כל כך חמור שהאגו שלי לא נותן לי להניח לזה. אני הרבה פעמים מרגיש שזהו, אני חייב לנתק את הקשר, זו הדרך היחידה (יש בי גם קול קטן שאומר שזו סוג של נקמה). אגב, אני מסכים שהתחושות האלה מוגזמות אבל אני גם מאד רגיש לסביבה והתחושות שלי הן לרוב גם מאד, מאד נכונות. נכון שיש שיגידו שלרוב נבואות כאלה מגשימות את עצמן בגלל שאני מביא את ההגשמה על עצמי, אבל למדתי עם השנים שאני קורא אנשים מאד מאד טוב, טוב מדי, מרגיש מתי מישהו אדיש אליי, מתי מישהו מכפה על משהו, מסתיר משהו, מתחמק, ולכן גם ישר מפרש לזה איזושהי תגובה או מגננה.. כמובן שזה מפריע לי בחיים במיוחד עכשיו, לא נשארו לי כבר הרבה חברים קרובים (חלק הועזבו בדיוק מהסיבות האלה, אני הורס קשרים ומרדד אותם למשל כאני מרגיש שאני לא מספיק חשוב לצד השני, כמו שהוא חשוב לי) עברתי גם ללמוד בעיר רחוקה מהבית, וקל הרבה יותר להתנתק ככה מאנשים.. ונמאס לי כבר לבקש מחברים שלי הבהרות של 'אנחנו עדיין בסדר, נכון? אני לא מגזים בתחושות שלי?' או לחילופין, 'תתנצל , התנהגת לא בסדר, תאהב אותי'.. דרך אגב, אותו הדבר מגיע גם בזוגיות... רק ששם , בגלל שבניגוד לחברות עמוקה וארוכת שנים, מדובר יותר בחרדות- אני 'חוזה' מתי הסוף מתקרב ומביא אותו על עצמי, למשל, מתעקש מול הצד השני שיגיד לי מה לא בסדר, או אם הוא נעלם לזמן מה- להיעלם בעצמי כדי לא לנדנד או למנוע פגיעה. אז קודם כל רציתי לדעת אם יש איזשהו שם או הגדרה ספציפית להפרעה שכזו- זו סתם חרדה? חרדת נטישה? או משהו אחר? החלק המצחיק הוא שסוף שנה שעברה יצאתי משני קשרים רומנטיים פגוע נורא,( קשרים שבהם היו לי הרבה ריבים ועימותים עם עצמי ובסופו של דבר, כרגיל, 'הבאתי' את הסוף על עצמי) וניגשתי כאן לשירותי הייעוץ של האוניברסיטה (לפני כמה שנים הייתי בטיפול פסיכולוגי בגלל חרדות שהיו לי בצבא- חרדות חברתיות, פחדתי לישון בצבא, פחדתי לצאת לטיולים משותפים, היה לי קשה עם אנשים חדשים ועם המסגרת החדשה. הטיפול עזר ובעיקר גם ההתמודדות שלי וההכרחה להיות במצבים קשים וכך להתגבר) בכל מקרה, ניגשתי לשירותי הייעוץ ועברתי פגישת ייעוץ ראשונית בה התפרקתי לגמרי, הפסיכולוגית כמובן אמרה שהמצב רע ובלהלבה והיא תנסה למצוא לי פסיכולוג מתאים במסגרת שלהם שיקח אותי לטיפול, ומאז לא חזרו אליי. התקשרתי כמה פעמים וכל פעם אותה הפסיכולגית אמרה שמוזר שלא חזרו אליי, משונה, היא תבדוק, תחזור אליי, תקבע לי, וכו' , אף פעם לא חזרה. עשיתי את זה גם פעמיים השנה ללא הצלחה.. אני מציין את זה לא כדי להראות שהמוסד הזה לא בסדר אלא, בגלל שפתאום אני קולט שהתכונה שלי להיפגע ולקחת דברים לאגו תופסת גם פה פיקוד- כי כמו כל ישראלי שרוצה לקבל שירות, הייתי אמור להתקשר ולהתעקש שיקבעו לי פגישה ובסוף זה היה הולך. אבל בגלל שמדובר כאן בפגישה אישית שסיפרתי בה כל כך הרבה דבירם חשובים ואישיים בשבילי, אני באמת מרגיש שזה מטופש להתחנן לפגישה.. בקיצור, אשמח לסיוע, עד כמה שאפשר במסגרת זו... תודה מראש!