רגישות ועוד
יש לי בעייה מוזרה. סבל מרעש. אני מסתובבת חצי יום עם אטמי אוזניים במקומות הומי אדם או רועשים. אוטובוס זו חוויה סיוטית עבורי, כל הזמן קופץ ונד בגסות, כל תנודה גורמת לתחושת בחילה וחוסר יציבות כמו ברכבת הרים של לונה פארק, מבמתקנים האלה. ויש לי שעה+ נסיעה בין הלימודים עד הבית וזה פשוט סבל שגורם לתחושה רעה בכל פעם מחדש. לא התרגלתי בכלל למרות שעושה זאת כבר 4 שנים. זה גורם לי להמנע לעיתים להגיע ללימודים כדי להמנע מנסיעה באוטובוס. או לקחת 2 מונית שירות צהובות, בהן הנסיעה יחסית נעימה ושקטה. אני יודעת שזה נשמע מוזר, ולכולם לא נעים באוטובוס, אבל לי זה פשוט סיוט!! אני נאחזת (במהלך ישיבה) במעקות ובכסא כל הנסיעה ויושבת בתנוחה כאילו עוד רגע אתלש. והגיונית אני יודעת שזה לא יקרה ואין סיכוי אבל התנודות בלי הפסקות קדימה-אחורה ולצדדים והרעש מלחיץ אותי. תמיד היה לי בעייה עם זה אבל רק ב4 שנים אחרונות נאלצתי להתמודד עם זה. האם זה נורמלי? בנוסף כל מקום רועש או המה אדם לא מסוגלת להיות בו. מכניס אותי ללחץ בטירוף ובורחת ממנו. הכוונה למועדון\פאב מהסוג הרועש\מסיבות ולעיתים קניון. גם שיעורי ספינינג. אני לא מסוגלת לתפקד תחת רעש. לא מסוגלת לאכול במטבח האוכל בעבודה כי סביבי הרבה אנשים שמדברים וזזים ומזיזים כסאות ומזלגות וכוסות והמכונת מדיח מרעישה. אני כאילו מרגישה מאוד חזק את כל הקולות והצלילים סביבי, כולם מושכים לי את התשומת לב וגורם לי לתחושה נוראית. צורך לעצום עינים, לעצום אוזניים ולעוף מהר למקום שקט ורגוע. כאשר אוכלת בחדר אוכל בעבודה- עושה זאת ממש מהר, בקושי לועסת, רק מהר לבלוע ולסיים עם זה. ולעיתים מקצרת ומעדיפה הפסקה לנצל לשבת בשקט במקום אחר. חשבתי שיש לי חרדה חברתית או משהו כזה, אבל אם אני נמצאת במטבח, ובמקביל הרבה אנשים לידי, ונניח והם לא מרעישים, סתם עומדים, אין לי שום בעיה עם זה. וגם אם שמה אטמי אוזניים (קניתי מיוחדים חזקים שמכניסים עמוק), כל התחושה הרעה פוחתת. לא מפריעה לי בכלל נוכחות של הרבה אנשים אז לא נראה לי שזו הבעיה. גם בבית, טלויזיה גורמת לתחושת עצבנות. מבקשת להנמיך מאוד מאוד, או שסוגרת דלת+אטמי אוזניים. לעיתים כשבני בית היו שמים מוזיקה (בווליום גבוה), היתי בוחרת לצאת מהבית, כי אפילו ברחוב בפארק יותר שקט. גם מוזיקה ששומעת, בוחרת בשקטות, הרועשות מרתיעות אותי. למה זה בעייתי? כי זה מונע ממני להשתתף לעיתים באירועים חברתיים רועשים. אין לי בעיה עם אירועים חברתיים שקטים (למשל חברים שמתאספים בבית קפה, ספריה). אין לי שום בעיה לצאת מהבית, ללכת למקום שעמוסים באנשים ולהיות בחברת אנשים. עוד בעייה- בעבודה . נמצאת במקום שצריך לתת שירות טלפוני ללקוחות החברה. במקביל יושבים לידי עוד 2 אנשים, הן עשויות במקביל גם לדבר בטלפון. וליתכן ויהיו עוד 1-3 אנשים לידנו שיעמדו וישוחחו במקביל בדלפק. כל השיחות הנ"ל "משגעים" אותי כי אני לא מסוגלת לשמוע את השיחה שאצלי בטלפון, ולא מסוגלת לחשוב\להתרכז בכלום, ולא לתפקד, ומפילה דברים מהידים או שאם צריכה לכתוב במקביל מתקשה מאוד או כותבת מילה ששמעתי משם ומילה משיחה אחרת וכו'. מאוד מתקשה לתפקד ולחשוב בכלל או לענות (או לבצע משהו נכון) כשיש סביבי רעשים. וכל רעש שהיה במקביל גורם לי לא לשמוע את מה שאני אמורה לשמוע, למשל האדם שמולי פנים מול פנים או בטלפון. עוד בעייה- יש לי נטייה "להתנתק". לא בדיוק כמו שזה נשמע. אני נוטה להכנס למחשבות שלי, זה לא חלום בהקיץ, זה לחשוב בראש, ולא לשמוע מה שמולי נאמר. וזה לא קורה רצונית. ואני לא תמיד שמה לב כשזה קורה. נכנסת ל"עולם שלי" ויוצאת חזרה אחרי כמה דק' וכך מפספסת קטעי שיחות, קטעי הרצאות בשיעורים ודיבור. אנשים יכולים מוללי לדבר ואליי, ואני לא מצליחה להקשיב כי במקביל רצות מחשבות. זה בעייתי מול לקוחות שלא שמעתי מה אמרו למרות שאין לי בעיית שמיעה, או חברים מולי או בהרצאה שיש מקטעים שחסרים פסקאות ולעיתים עמוד שלם. ואז כאשר שוב שומעת מה קורה, מגלה חוסר קוהרנטיות בין מה שזוכרתת, ולא מבינה הקשר וזה לא נעים שוב כל פעם לשאול. לפחות אדם כבד שמיעה יודע שפספס ויש לו תירוץ לבקש ולשאול עוד פעם. אבל יש גבול כמה אפשר להציק לאדם מולך ולשאול שוב בלי שיתעצבן עלייך ולא יחשיב זאת כזלזול בו. באופן כללי, מרגישה עומס גירויים סביבי, בעיקר מבחינה שמיעתית. אבל גם ויזואלית, ריבוי דברים שזזים או חפצים בחדר\שולחן כולם מושכים את המבט וקשה לי להתעסק בדבר אחד בשיחה. למשל באמצע שיחה עם לקוח שמה לב להרבה דברים סביבי וזה מקשה עלי לחשוב על הנאמר בשיחה. וזה אמנם מנוגד אבל לעיתים יכולה לשים לב למשהו בין דברים שחסר ערך. כמו איזו מדבקת פרפר שעל לוח שעם מודבקת ומוצאת חן בעיני ואני לרגע מתעלמת מהשיחה (וממשיכה להחזיק שפורפרת) ומתעסקת בלבהות בה או כל מיני שטויות מסביב. זה פשוט נוראי ואני מתביישת בזה. עם כל זאת, הצלחתי עד היום ללמוד ולהגיע ללימודים גבוהים וציונים סבירים ולהסתדר, העניין הוא שכמות העומס עם השנים עולה והיכולת לפצות בדרכים עקיפות לא תמיד מספיקה. אני מ קפידה לעבוד מסודר ע"י סדר פעולות מסוים שימנע ממני לבצע טעויות, לא לשים לב לדברים ולהתבלבל במספרים או דברים שצריך לעשות בעבודה. בדרך זו "לבטח" את עצמי בתוכנית ברורה והסיכוי לטעות קטן. עד כמה זה נוראי? אני אפילו חוששת לשתף בזה במציאות איש מקצוע, שזה לא יצטייר כמוזרות.
יש לי בעייה מוזרה. סבל מרעש. אני מסתובבת חצי יום עם אטמי אוזניים במקומות הומי אדם או רועשים. אוטובוס זו חוויה סיוטית עבורי, כל הזמן קופץ ונד בגסות, כל תנודה גורמת לתחושת בחילה וחוסר יציבות כמו ברכבת הרים של לונה פארק, מבמתקנים האלה. ויש לי שעה+ נסיעה בין הלימודים עד הבית וזה פשוט סבל שגורם לתחושה רעה בכל פעם מחדש. לא התרגלתי בכלל למרות שעושה זאת כבר 4 שנים. זה גורם לי להמנע לעיתים להגיע ללימודים כדי להמנע מנסיעה באוטובוס. או לקחת 2 מונית שירות צהובות, בהן הנסיעה יחסית נעימה ושקטה. אני יודעת שזה נשמע מוזר, ולכולם לא נעים באוטובוס, אבל לי זה פשוט סיוט!! אני נאחזת (במהלך ישיבה) במעקות ובכסא כל הנסיעה ויושבת בתנוחה כאילו עוד רגע אתלש. והגיונית אני יודעת שזה לא יקרה ואין סיכוי אבל התנודות בלי הפסקות קדימה-אחורה ולצדדים והרעש מלחיץ אותי. תמיד היה לי בעייה עם זה אבל רק ב4 שנים אחרונות נאלצתי להתמודד עם זה. האם זה נורמלי? בנוסף כל מקום רועש או המה אדם לא מסוגלת להיות בו. מכניס אותי ללחץ בטירוף ובורחת ממנו. הכוונה למועדון\פאב מהסוג הרועש\מסיבות ולעיתים קניון. גם שיעורי ספינינג. אני לא מסוגלת לתפקד תחת רעש. לא מסוגלת לאכול במטבח האוכל בעבודה כי סביבי הרבה אנשים שמדברים וזזים ומזיזים כסאות ומזלגות וכוסות והמכונת מדיח מרעישה. אני כאילו מרגישה מאוד חזק את כל הקולות והצלילים סביבי, כולם מושכים לי את התשומת לב וגורם לי לתחושה נוראית. צורך לעצום עינים, לעצום אוזניים ולעוף מהר למקום שקט ורגוע. כאשר אוכלת בחדר אוכל בעבודה- עושה זאת ממש מהר, בקושי לועסת, רק מהר לבלוע ולסיים עם זה. ולעיתים מקצרת ומעדיפה הפסקה לנצל לשבת בשקט במקום אחר. חשבתי שיש לי חרדה חברתית או משהו כזה, אבל אם אני נמצאת במטבח, ובמקביל הרבה אנשים לידי, ונניח והם לא מרעישים, סתם עומדים, אין לי שום בעיה עם זה. וגם אם שמה אטמי אוזניים (קניתי מיוחדים חזקים שמכניסים עמוק), כל התחושה הרעה פוחתת. לא מפריעה לי בכלל נוכחות של הרבה אנשים אז לא נראה לי שזו הבעיה. גם בבית, טלויזיה גורמת לתחושת עצבנות. מבקשת להנמיך מאוד מאוד, או שסוגרת דלת+אטמי אוזניים. לעיתים כשבני בית היו שמים מוזיקה (בווליום גבוה), היתי בוחרת לצאת מהבית, כי אפילו ברחוב בפארק יותר שקט. גם מוזיקה ששומעת, בוחרת בשקטות, הרועשות מרתיעות אותי. למה זה בעייתי? כי זה מונע ממני להשתתף לעיתים באירועים חברתיים רועשים. אין לי בעיה עם אירועים חברתיים שקטים (למשל חברים שמתאספים בבית קפה, ספריה). אין לי שום בעיה לצאת מהבית, ללכת למקום שעמוסים באנשים ולהיות בחברת אנשים. עוד בעייה- בעבודה . נמצאת במקום שצריך לתת שירות טלפוני ללקוחות החברה. במקביל יושבים לידי עוד 2 אנשים, הן עשויות במקביל גם לדבר בטלפון. וליתכן ויהיו עוד 1-3 אנשים לידנו שיעמדו וישוחחו במקביל בדלפק. כל השיחות הנ"ל "משגעים" אותי כי אני לא מסוגלת לשמוע את השיחה שאצלי בטלפון, ולא מסוגלת לחשוב\להתרכז בכלום, ולא לתפקד, ומפילה דברים מהידים או שאם צריכה לכתוב במקביל מתקשה מאוד או כותבת מילה ששמעתי משם ומילה משיחה אחרת וכו'. מאוד מתקשה לתפקד ולחשוב בכלל או לענות (או לבצע משהו נכון) כשיש סביבי רעשים. וכל רעש שהיה במקביל גורם לי לא לשמוע את מה שאני אמורה לשמוע, למשל האדם שמולי פנים מול פנים או בטלפון. עוד בעייה- יש לי נטייה "להתנתק". לא בדיוק כמו שזה נשמע. אני נוטה להכנס למחשבות שלי, זה לא חלום בהקיץ, זה לחשוב בראש, ולא לשמוע מה שמולי נאמר. וזה לא קורה רצונית. ואני לא תמיד שמה לב כשזה קורה. נכנסת ל"עולם שלי" ויוצאת חזרה אחרי כמה דק' וכך מפספסת קטעי שיחות, קטעי הרצאות בשיעורים ודיבור. אנשים יכולים מוללי לדבר ואליי, ואני לא מצליחה להקשיב כי במקביל רצות מחשבות. זה בעייתי מול לקוחות שלא שמעתי מה אמרו למרות שאין לי בעיית שמיעה, או חברים מולי או בהרצאה שיש מקטעים שחסרים פסקאות ולעיתים עמוד שלם. ואז כאשר שוב שומעת מה קורה, מגלה חוסר קוהרנטיות בין מה שזוכרתת, ולא מבינה הקשר וזה לא נעים שוב כל פעם לשאול. לפחות אדם כבד שמיעה יודע שפספס ויש לו תירוץ לבקש ולשאול עוד פעם. אבל יש גבול כמה אפשר להציק לאדם מולך ולשאול שוב בלי שיתעצבן עלייך ולא יחשיב זאת כזלזול בו. באופן כללי, מרגישה עומס גירויים סביבי, בעיקר מבחינה שמיעתית. אבל גם ויזואלית, ריבוי דברים שזזים או חפצים בחדר\שולחן כולם מושכים את המבט וקשה לי להתעסק בדבר אחד בשיחה. למשל באמצע שיחה עם לקוח שמה לב להרבה דברים סביבי וזה מקשה עלי לחשוב על הנאמר בשיחה. וזה אמנם מנוגד אבל לעיתים יכולה לשים לב למשהו בין דברים שחסר ערך. כמו איזו מדבקת פרפר שעל לוח שעם מודבקת ומוצאת חן בעיני ואני לרגע מתעלמת מהשיחה (וממשיכה להחזיק שפורפרת) ומתעסקת בלבהות בה או כל מיני שטויות מסביב. זה פשוט נוראי ואני מתביישת בזה. עם כל זאת, הצלחתי עד היום ללמוד ולהגיע ללימודים גבוהים וציונים סבירים ולהסתדר, העניין הוא שכמות העומס עם השנים עולה והיכולת לפצות בדרכים עקיפות לא תמיד מספיקה. אני מ קפידה לעבוד מסודר ע"י סדר פעולות מסוים שימנע ממני לבצע טעויות, לא לשים לב לדברים ולהתבלבל במספרים או דברים שצריך לעשות בעבודה. בדרך זו "לבטח" את עצמי בתוכנית ברורה והסיכוי לטעות קטן. עד כמה זה נוראי? אני אפילו חוששת לשתף בזה במציאות איש מקצוע, שזה לא יצטייר כמוזרות.
