ליהי האחרת
New member
רבקה
היי, אני רבקה, הבחורה עם השם הכי מעצבן שאני מכירה. כשנולדתי הורי התעקשו לקרוא לי על שם איזו סבתא שכוחת אל מצד אמא ומשום מה הם התעקשו לא לקרוא לי בקיצורים כגון: בקי או ריבי אלא דווקא השם המלא רבקה ומאז ועד היום אני שונאת את שמי. בילדותי תמיד חשבתי שאף אחד לא ירצה אותי בגלל שמי, ילדה נמוכה, שמנמונת עם משקפים שעונה לשם רבקה, מי ירצה אחת כזאת? לכן תמיד ישבתי בפינה האחרונה של הכיתה משתדלת מאוד להסתתר מהשאר, פוחדת להכיר אנשים חדשים כדי שלא אצטרך לעשות הכרות ולהציג את שמי, רבקה, איכס. כך גדלתי, הגעתי לגיל 18 והכרתי את עידו בצבא, בחור חמד, השליש של הגדוד שבו הוצבתי כפקידת ת"ש. מסיבה שאינה ברורה לי עד היום, כנראה שמצאתי חן בעיניו והוא החל לחזר אחרי בלהיטות ראויה לשמה. ואני, שתשומת לב לא היה מהדברים שהורגלתי אליהם, הוחנפתי מאוד, ולאט לאט החלה להתפתח ביננו מערכת יחסים רצינית מאוד. אומנם עידו לא היה מהחתיכים שביננו, אבל הקסם האישי ותשומת הלב שהרעיף עלי, קנה אותי וכך החלה התאהבותי בו. יצאנו יחד כשנתיים עד שהחלטנו להתחתן. שנינו היינו צעירים אחרי צבא, השתחררנו בהפרש של חודשים זה מזו, וחצי שנה לאחר מכן נערך טכס חופה וקידושין כדת משה וישראל. מכיוון שמקצוע טרם רכשנו, ותוכניות היו והרבה, הוזמנו להתגורר אצל הורי עידו וקיבלנו את ההזמנה בשמחה. התגוררנו שם כ-3 שנים בזמן שלמדנו וסיימנו את התואר הראשון, עידו למד תנ"ך והסטוריה ואני ספרות ומדעי החברה. עידו החל את עבודתו כמורה להיסטוריה בחטיבת הביניים של איזור מגורנו ואני כמחנכת ומורה לספרות באותו ביה"ס. כמה חודשים לאחר שהתחלנו לעבוד החלטנו לעבור לדירה משלנו, לקחנו משכנתא רצחנית, הלוואות ממי שרק אפשר וקנינו לעצמנו דירה קטנה ונחמדה באזור סביר. עול אחזקת הבית עם הזמן נפל עלי, בישולים, נקיונות, כביסות, גיהוצים ושאר דברים שלא הורגלתי אליהם, אך קיבלתי אותם בהבנה ובאהבה. כך עברו עלינו שנתיים, באושר, לא בדיוק בעושר אבל הסתדרנו והחלטנו יחד להמשיך את השושלת. הלידה שלי תוכננה לחופש הגדול על מנת להפסיד כמה שפחות ימי עבודה מכיוון שהמשרה היתה חשובה לי (תוכנן לי קידום למרכזת מגמה וזה היה חשוב לי עד מאוד). יורש העצר נולד בשעה טובה ומוצלחת ונקרא שמו בישראל מתן. האושר היה רב, נכד ראשון לשני הצדדים, הסבים והסבתות המאושרים לא ידעו עצמם מרוב אושר. גם אני כמובן הייתי מאושרת, ילד ראשון, בריא ויפה, שליו ושקט, מה עוד אמא יכולה לרצות? אבל כאן החלה ההדרדרות, הרגשתי טיפה מוזנחת, כל תשומת הלב שהורגלתי אליה מעידו עברה למתן. ברגע שעידו חזר מהעבודה הוא רץ למיטה של מתן ואני הרגשתי כאויר, טוב לא בדיוק אויר כי אז החלו השאלות: "איך היה מתן היום?", "הוא אכל?", "הוא חייך?" "הוא חירבן, השתין, ינק, נשם, בכה.... ?" וכו´.... התחלתי להזניח את עצמי, הרגשתי שאם בעלי כבר אינו שם לב לקיומי כנראה שאף אחד כבר לא ישים לב. השמנתי, חדלתי מללכת לספר, בבגדים הפסקתי להשקיע, חדלתי מלהתאפר, בקיצור נראתי על הפנים. חזרתי למשרתי בבית הספר, המורים הסתכלו עלי במבטי רחמים: "קשה לגדל ילד אהה?", "לא ישנים בלילה נכון?", ואני רק הנהנתי בראשי ושקעתי יותר ויותר ברחמים אישיים. עד שליאור מורה הספורט של ביה"ס תפס אותי לשיחה: "רבקה, מה עובר עליך? זה שילדת, זה לא אומר שאת צריכה להזניח את עצמך עכשיו!" הסתכלתי על ליאור ודמעות זלגו מעיניי. ליאור החליט לקחת אותי בידיים ולהחזיר אותי למצב שבו הייתי קודם ואולי אפילו לשדרג לדגם מוצלח יותר. הוא הכין לי תוכנית כושר ואף שיבץ את עצמו כמדריך הכושר הפרטי שלי. התחלנו להתאמן בחדר כושר, ריצה, אופניים, שחיה, הליכה מהירה ולאט לאט השומנים החלו לנטוש את גופי. מצב רוחי השתפר פלאים והלכנו יחד אפילו לחדש את מלתחת הבגדים שלי. עם הזמן, התחלנו לדבר גם על דברים אחרים, פוליטיקה, ספרות, תאטרון ואפילו אופרות סבון בטלויזיה. ליאור התגלה כאיש שיחה מעניין וגבר מקסים למדי. ומבלי ששמתי לב התאהבתי. זה קרה במקרה, כמו שבדרך כלל דברים כאלה קורים, היינו יחד באימון שיחה, בשעת ערב מאוחרת, ביום סגרירי למדי, אף נפש חיה לא היתה בבריכה חוץ מאיתנו, שחינו יחד את 60 הבריכות כמו תמיד ואחר כך עשינו הפסקה קצרה להחזרת הנשימה. "שמת לב שאין כאן אף אחד חוץ מאיתנו?" שאל אותי ליאור, ואני שלא שמתי לב לזה עד כה, הסתכלתי סביב וראיתי כי הצדק איתו. "זה בגלל מזג האויר כנראה" עניתי לליאור תשובה די טיפשית מכיוון שלא היתה לי תשובה מבריקה אחרת בנמצא. "מי עם מתן עכשיו?" שאל אותי ליאור, "עידו, כמובן" עניתי בנימה לאקונית קלה. ליאור התקרב אלי ונשק על שפתי, הייתי מעט מופתעת בהתחלה, אך לא הרחקתי אותו ממני, המשכתי את הנשיקה שהתפתחה לנשיקה סוערת ומפתה. ליאור העז קצת יותר וקרב אותי אליו לחיבוק צמוד צמוד, יכולתי להרגיש את התרגשותו וליאור גם לא ניסה להסתיר זאת. התנשקנו בלהיטות רבה והורגש כי התשוקה הזאת הודחקה כבר זמן רב ולא היה מין הנמנע כי תתפרץ מתישהו. המים עטפו אותנו מכל הכיוונים, היינו לבד בבריכה, את הגשם והסערה שהשתוללה בחוץ ניתן היה לשמוע גם בתוך הבריכה וזה הגביר עוד יותר את תשוקתינו. בגדי הים במהירות ירדנו מגופנו, ונצמדו אחד אל השניה. זכריותו חדרה אל תוכי ואני נפתחתי אליו כשושנה בשיא פריחתה. "אני אוהב אותך רבקה" לחש לי ליאור אל תוך אוזני, ואני פתאום חשבתי עד כמה נעים זה נשמע והשם כבר לא נשמע לי מצחיק...
היי, אני רבקה, הבחורה עם השם הכי מעצבן שאני מכירה. כשנולדתי הורי התעקשו לקרוא לי על שם איזו סבתא שכוחת אל מצד אמא ומשום מה הם התעקשו לא לקרוא לי בקיצורים כגון: בקי או ריבי אלא דווקא השם המלא רבקה ומאז ועד היום אני שונאת את שמי. בילדותי תמיד חשבתי שאף אחד לא ירצה אותי בגלל שמי, ילדה נמוכה, שמנמונת עם משקפים שעונה לשם רבקה, מי ירצה אחת כזאת? לכן תמיד ישבתי בפינה האחרונה של הכיתה משתדלת מאוד להסתתר מהשאר, פוחדת להכיר אנשים חדשים כדי שלא אצטרך לעשות הכרות ולהציג את שמי, רבקה, איכס. כך גדלתי, הגעתי לגיל 18 והכרתי את עידו בצבא, בחור חמד, השליש של הגדוד שבו הוצבתי כפקידת ת"ש. מסיבה שאינה ברורה לי עד היום, כנראה שמצאתי חן בעיניו והוא החל לחזר אחרי בלהיטות ראויה לשמה. ואני, שתשומת לב לא היה מהדברים שהורגלתי אליהם, הוחנפתי מאוד, ולאט לאט החלה להתפתח ביננו מערכת יחסים רצינית מאוד. אומנם עידו לא היה מהחתיכים שביננו, אבל הקסם האישי ותשומת הלב שהרעיף עלי, קנה אותי וכך החלה התאהבותי בו. יצאנו יחד כשנתיים עד שהחלטנו להתחתן. שנינו היינו צעירים אחרי צבא, השתחררנו בהפרש של חודשים זה מזו, וחצי שנה לאחר מכן נערך טכס חופה וקידושין כדת משה וישראל. מכיוון שמקצוע טרם רכשנו, ותוכניות היו והרבה, הוזמנו להתגורר אצל הורי עידו וקיבלנו את ההזמנה בשמחה. התגוררנו שם כ-3 שנים בזמן שלמדנו וסיימנו את התואר הראשון, עידו למד תנ"ך והסטוריה ואני ספרות ומדעי החברה. עידו החל את עבודתו כמורה להיסטוריה בחטיבת הביניים של איזור מגורנו ואני כמחנכת ומורה לספרות באותו ביה"ס. כמה חודשים לאחר שהתחלנו לעבוד החלטנו לעבור לדירה משלנו, לקחנו משכנתא רצחנית, הלוואות ממי שרק אפשר וקנינו לעצמנו דירה קטנה ונחמדה באזור סביר. עול אחזקת הבית עם הזמן נפל עלי, בישולים, נקיונות, כביסות, גיהוצים ושאר דברים שלא הורגלתי אליהם, אך קיבלתי אותם בהבנה ובאהבה. כך עברו עלינו שנתיים, באושר, לא בדיוק בעושר אבל הסתדרנו והחלטנו יחד להמשיך את השושלת. הלידה שלי תוכננה לחופש הגדול על מנת להפסיד כמה שפחות ימי עבודה מכיוון שהמשרה היתה חשובה לי (תוכנן לי קידום למרכזת מגמה וזה היה חשוב לי עד מאוד). יורש העצר נולד בשעה טובה ומוצלחת ונקרא שמו בישראל מתן. האושר היה רב, נכד ראשון לשני הצדדים, הסבים והסבתות המאושרים לא ידעו עצמם מרוב אושר. גם אני כמובן הייתי מאושרת, ילד ראשון, בריא ויפה, שליו ושקט, מה עוד אמא יכולה לרצות? אבל כאן החלה ההדרדרות, הרגשתי טיפה מוזנחת, כל תשומת הלב שהורגלתי אליה מעידו עברה למתן. ברגע שעידו חזר מהעבודה הוא רץ למיטה של מתן ואני הרגשתי כאויר, טוב לא בדיוק אויר כי אז החלו השאלות: "איך היה מתן היום?", "הוא אכל?", "הוא חייך?" "הוא חירבן, השתין, ינק, נשם, בכה.... ?" וכו´.... התחלתי להזניח את עצמי, הרגשתי שאם בעלי כבר אינו שם לב לקיומי כנראה שאף אחד כבר לא ישים לב. השמנתי, חדלתי מללכת לספר, בבגדים הפסקתי להשקיע, חדלתי מלהתאפר, בקיצור נראתי על הפנים. חזרתי למשרתי בבית הספר, המורים הסתכלו עלי במבטי רחמים: "קשה לגדל ילד אהה?", "לא ישנים בלילה נכון?", ואני רק הנהנתי בראשי ושקעתי יותר ויותר ברחמים אישיים. עד שליאור מורה הספורט של ביה"ס תפס אותי לשיחה: "רבקה, מה עובר עליך? זה שילדת, זה לא אומר שאת צריכה להזניח את עצמך עכשיו!" הסתכלתי על ליאור ודמעות זלגו מעיניי. ליאור החליט לקחת אותי בידיים ולהחזיר אותי למצב שבו הייתי קודם ואולי אפילו לשדרג לדגם מוצלח יותר. הוא הכין לי תוכנית כושר ואף שיבץ את עצמו כמדריך הכושר הפרטי שלי. התחלנו להתאמן בחדר כושר, ריצה, אופניים, שחיה, הליכה מהירה ולאט לאט השומנים החלו לנטוש את גופי. מצב רוחי השתפר פלאים והלכנו יחד אפילו לחדש את מלתחת הבגדים שלי. עם הזמן, התחלנו לדבר גם על דברים אחרים, פוליטיקה, ספרות, תאטרון ואפילו אופרות סבון בטלויזיה. ליאור התגלה כאיש שיחה מעניין וגבר מקסים למדי. ומבלי ששמתי לב התאהבתי. זה קרה במקרה, כמו שבדרך כלל דברים כאלה קורים, היינו יחד באימון שיחה, בשעת ערב מאוחרת, ביום סגרירי למדי, אף נפש חיה לא היתה בבריכה חוץ מאיתנו, שחינו יחד את 60 הבריכות כמו תמיד ואחר כך עשינו הפסקה קצרה להחזרת הנשימה. "שמת לב שאין כאן אף אחד חוץ מאיתנו?" שאל אותי ליאור, ואני שלא שמתי לב לזה עד כה, הסתכלתי סביב וראיתי כי הצדק איתו. "זה בגלל מזג האויר כנראה" עניתי לליאור תשובה די טיפשית מכיוון שלא היתה לי תשובה מבריקה אחרת בנמצא. "מי עם מתן עכשיו?" שאל אותי ליאור, "עידו, כמובן" עניתי בנימה לאקונית קלה. ליאור התקרב אלי ונשק על שפתי, הייתי מעט מופתעת בהתחלה, אך לא הרחקתי אותו ממני, המשכתי את הנשיקה שהתפתחה לנשיקה סוערת ומפתה. ליאור העז קצת יותר וקרב אותי אליו לחיבוק צמוד צמוד, יכולתי להרגיש את התרגשותו וליאור גם לא ניסה להסתיר זאת. התנשקנו בלהיטות רבה והורגש כי התשוקה הזאת הודחקה כבר זמן רב ולא היה מין הנמנע כי תתפרץ מתישהו. המים עטפו אותנו מכל הכיוונים, היינו לבד בבריכה, את הגשם והסערה שהשתוללה בחוץ ניתן היה לשמוע גם בתוך הבריכה וזה הגביר עוד יותר את תשוקתינו. בגדי הים במהירות ירדנו מגופנו, ונצמדו אחד אל השניה. זכריותו חדרה אל תוכי ואני נפתחתי אליו כשושנה בשיא פריחתה. "אני אוהב אותך רבקה" לחש לי ליאור אל תוך אוזני, ואני פתאום חשבתי עד כמה נעים זה נשמע והשם כבר לא נשמע לי מצחיק...