נוטפת תשוקה
New member
רבע שעה
יש לה פגישה
לנו תהיה רבע שעה לכל היותר
הפיוזים בראש נדלקים
נתחבק נתנשק נתמזמז...
זה התכנון. זו התוכנית.
רבע שעה זה כלום שבכלום
זהו בדיוק. זה כל הכייף. זה הטירוף.
בראש כבר מתארגן לו תרוץ מצוין
יש לי גם רעיון להמשך מופלא
הכל מתחבר
הכל מסתדר
אי אפשר לוותר.
לאור התרוץ המושלם הייתי צריכה לצאת מוקדם
+ מקדם בטחון לפקקים בדרך + מציאת המקום + חניה + בדיקה מוקדמת ובחירת המיקום
הגעתי מוקדם. ממש מוקדם.
כבר חשוך אבל לא חשיכה מוחלטת. שכונה קטנה וחביבה. מצאתי את דרכי בנקל והתיישבתי לסקירה, לרגיעה.
יושבת חושבת ותוהה.
שכחתי לגמרי, או אפשר לומר שלא חשבתי על זה: הגעתי לשכונה דתית ואני עם גופיה, מרגישה הכי לא נוח שיכול להיות בין כל בתי הכנסת והאנשים שמסתובבים כאן.
את החצאית עוד איכשהו מתחתי לעבר הברכיים שלי. טוב שהם לא יודעים מה מתרחש מתחתיה.
עברתי את האמפי ובחרתי בגינה. התיישבתי על ספסל מתחת לעצים.
יש לי חצי שעה להעביר פה. אין לי מושג מה לעשות. המקום נעים אז לא ממש פוחדת אבל עדיין הרגשה מוזרה.
כל הזמן עוברים אנשים עם ילדים או עם כלבים. אני לגמרי עוף מוזר פה.
לא יודעת מה עדיף לשבת ולהתייבש או לעשות סיבוב רגלי.
עשיתי סיבוב. וואוו. עד הקצה ובחזרה. הלכתי הכי לאט שיכולה, חזרתי תוך 4 דקות וגם זה בהגזמה.
עכשיו עברה מישהי עם מכנס קצר וגופיה. סופסוף אני נושמת לרווחה.
בינתיים חולפות מחשבות:
זה נכון? זה טוב? זה רע? השתגעתי?
כן. כן. לא. לא. (בהתאמה)
הוא הציע כבר מזמן, נדלקתי, ככה אני אוהבת, זה מטורף, זה מעורר, זה מדליק, זה מחרמן.
היתה גם אפשרות לשינוי ועובדה שדחיתי אותה. ככה אני רוצה. זה נפלא. אין הרגשת חרטה. רק הזמן, לא זז.
כותבת לי טיוטה, מחשבות שעוברות בכל שנייה, מעבירה את הזמן, מאירה לי טיפה את החשיכה.
21:02 הצלצול שמבשר "אני פה". בדיוק כמו שקבענו.
סיפרתי לו על המיקום שבחרתי והתרוממתי ממקום מושבי לעברו, חיבוק, נשיקה
שלא נגמרה
התיישבנו על ספסל אחר, התיק מונח לידי, עצים מעלינו, כמו זרים של עלים מעל ראשינו, אנחנו צמודים, מתנשקים, מתמזמזים
הידיים נשלחות בלי היסוס, שלו אליי לכוס, שלי על מכנסיו, בלי איפוק מחפשות את דרכן אל מתחתיו, מזל שהוא בקצר.
המגע הזה של תאוות הבשר במקום פתוח לעיני כל, המגע שמרטיט את כולי, המגע שגורם לו להיאנח באוזני
הידיים לא מגששות, הן לגמרי נוגעות, מרטיטות, מלטפות, מועכות, מחרמנות.
העיניים בולשות לצדדים, בעיקר שלו, כי שלי כבר מזמן עצומות, הכוכבים לא רק בשמיים, זה מה שאני רואה בעיניי רוחי
כשגל של עונג חולף על גופי ועוד אחד ועוד אחד, אילו רק יכולתי הייתי מתרוממת, מרימה את החצאית, מתיישבת על זה שנמצא בין אצבעותיי וצריך להיות בתוכי.
זה בלתי אפשרי, זה חלק מהעיסקה.
הוא קם ונעמד מלפניי, מבט ימינה, מבט שמאלה, המקום שומם, אין נפש חיה, הרוכסן נפתח והוא קופץ מתוכו, חייבת לטעום, ליקוק קצר ועדין.
היה טעים ונעים. רבע השעה שלנו חלפה והסתיימה. רבע שעה של ריגוש מעורב בחשש. רבע שעה של חרמנות שמגיעה לשיאה.
רבע השעה הכי מהירה. איך הזמן רץ כשנהנים - מסתבר שזו לא סתם קלישאה.
נפרדים, כל אחד לדרכו שלו.
מסתבר שאם רק רוצים אפשר לחזור בזמן, להתמזמז כמו פעם כמו בגיל הנעורים,
על הספסל בגינה הציבורית, רחוק מהבית, רחוק מעין מוכרת וצופיה, ריגוש אחר שפועם בחזה.
הכל בראש שלנו.
21:22 עוד צלצול, רק רציתי לוודא שאת יודעת שהיה לי כייף. מחייכת בסיפוק. איזה כייף. איזה תענוג.
להתראות בעוד 60 שעות...
יש לה פגישה
לנו תהיה רבע שעה לכל היותר
הפיוזים בראש נדלקים
נתחבק נתנשק נתמזמז...
זה התכנון. זו התוכנית.
רבע שעה זה כלום שבכלום
זהו בדיוק. זה כל הכייף. זה הטירוף.
בראש כבר מתארגן לו תרוץ מצוין
יש לי גם רעיון להמשך מופלא
הכל מתחבר
הכל מסתדר
אי אפשר לוותר.
לאור התרוץ המושלם הייתי צריכה לצאת מוקדם
+ מקדם בטחון לפקקים בדרך + מציאת המקום + חניה + בדיקה מוקדמת ובחירת המיקום
הגעתי מוקדם. ממש מוקדם.
כבר חשוך אבל לא חשיכה מוחלטת. שכונה קטנה וחביבה. מצאתי את דרכי בנקל והתיישבתי לסקירה, לרגיעה.
יושבת חושבת ותוהה.
שכחתי לגמרי, או אפשר לומר שלא חשבתי על זה: הגעתי לשכונה דתית ואני עם גופיה, מרגישה הכי לא נוח שיכול להיות בין כל בתי הכנסת והאנשים שמסתובבים כאן.
את החצאית עוד איכשהו מתחתי לעבר הברכיים שלי. טוב שהם לא יודעים מה מתרחש מתחתיה.
עברתי את האמפי ובחרתי בגינה. התיישבתי על ספסל מתחת לעצים.
יש לי חצי שעה להעביר פה. אין לי מושג מה לעשות. המקום נעים אז לא ממש פוחדת אבל עדיין הרגשה מוזרה.
כל הזמן עוברים אנשים עם ילדים או עם כלבים. אני לגמרי עוף מוזר פה.
לא יודעת מה עדיף לשבת ולהתייבש או לעשות סיבוב רגלי.
עשיתי סיבוב. וואוו. עד הקצה ובחזרה. הלכתי הכי לאט שיכולה, חזרתי תוך 4 דקות וגם זה בהגזמה.
עכשיו עברה מישהי עם מכנס קצר וגופיה. סופסוף אני נושמת לרווחה.
בינתיים חולפות מחשבות:
זה נכון? זה טוב? זה רע? השתגעתי?
כן. כן. לא. לא. (בהתאמה)
הוא הציע כבר מזמן, נדלקתי, ככה אני אוהבת, זה מטורף, זה מעורר, זה מדליק, זה מחרמן.
היתה גם אפשרות לשינוי ועובדה שדחיתי אותה. ככה אני רוצה. זה נפלא. אין הרגשת חרטה. רק הזמן, לא זז.
כותבת לי טיוטה, מחשבות שעוברות בכל שנייה, מעבירה את הזמן, מאירה לי טיפה את החשיכה.
21:02 הצלצול שמבשר "אני פה". בדיוק כמו שקבענו.
סיפרתי לו על המיקום שבחרתי והתרוממתי ממקום מושבי לעברו, חיבוק, נשיקה
שלא נגמרה
התיישבנו על ספסל אחר, התיק מונח לידי, עצים מעלינו, כמו זרים של עלים מעל ראשינו, אנחנו צמודים, מתנשקים, מתמזמזים
הידיים נשלחות בלי היסוס, שלו אליי לכוס, שלי על מכנסיו, בלי איפוק מחפשות את דרכן אל מתחתיו, מזל שהוא בקצר.
המגע הזה של תאוות הבשר במקום פתוח לעיני כל, המגע שמרטיט את כולי, המגע שגורם לו להיאנח באוזני
הידיים לא מגששות, הן לגמרי נוגעות, מרטיטות, מלטפות, מועכות, מחרמנות.
העיניים בולשות לצדדים, בעיקר שלו, כי שלי כבר מזמן עצומות, הכוכבים לא רק בשמיים, זה מה שאני רואה בעיניי רוחי
כשגל של עונג חולף על גופי ועוד אחד ועוד אחד, אילו רק יכולתי הייתי מתרוממת, מרימה את החצאית, מתיישבת על זה שנמצא בין אצבעותיי וצריך להיות בתוכי.
זה בלתי אפשרי, זה חלק מהעיסקה.
הוא קם ונעמד מלפניי, מבט ימינה, מבט שמאלה, המקום שומם, אין נפש חיה, הרוכסן נפתח והוא קופץ מתוכו, חייבת לטעום, ליקוק קצר ועדין.
היה טעים ונעים. רבע השעה שלנו חלפה והסתיימה. רבע שעה של ריגוש מעורב בחשש. רבע שעה של חרמנות שמגיעה לשיאה.
רבע השעה הכי מהירה. איך הזמן רץ כשנהנים - מסתבר שזו לא סתם קלישאה.
נפרדים, כל אחד לדרכו שלו.
מסתבר שאם רק רוצים אפשר לחזור בזמן, להתמזמז כמו פעם כמו בגיל הנעורים,
על הספסל בגינה הציבורית, רחוק מהבית, רחוק מעין מוכרת וצופיה, ריגוש אחר שפועם בחזה.
הכל בראש שלנו.
21:22 עוד צלצול, רק רציתי לוודא שאת יודעת שהיה לי כייף. מחייכת בסיפוק. איזה כייף. איזה תענוג.
להתראות בעוד 60 שעות...
