רבי שמעון בר יוחאי.
בעזי"ת http://blog.tapuz.co.il/breslever כמה וכמה דברים אוכל לספר לכם הקוראים, לפרוש לפניכם יריעה ארוכה, על אלישיר עולה ופוקד את ציונו הקדוש של התנא רבי שמעון בר יוחאי. שמא, למרות שאין חזון למועד, כבר מחר מחרתיים אוסיף כאן עוד בדבר, שהרי דרכו של המעין לנבוע מקילוח דק המשבר את חומת הסלע. בנתיים, נלך שנתיים אחורה, אל ראש השנה שעשיתי על רבי שמעון בר יוחאי. באותו אלול, הייתי ב`תענית דיבור`. לא אדע כל צורכי על מה ולמה נקבע מטבע הלשון שזו תענית, אולם כך הוא שמה של ההנהגה שמקבלים על עצמם רבים מעם קדוש בית ישראל בימי החודש בו המלך בשדה, גוזרים על עצמם שלא לדבר כלל שיחות חולין, ואפילו לא מילה אחת, וכל אשר יצאו בהבל פה יהיו דיבורי תורה ותפילה. יש כאלו שגם שנה שלמה ויותר, היו כך. דרכו של בן האדם לתת דרור ללשונו, ללא חשבון ואומדן, ללא מחשבת חכם הרואה את הנולד, ללא מודעות למה הוא הדיבור. בתוך כתלי בית המדרש מסבירים שלדיבור יש כח, כח חזק מאוד. בתענית דיבור, מטהרים ומתקנים את היכולת הזו שלנו, מעלים אותה אל הקדושה. ובראש השנה, נסעתי להיות בו אצל רבי שמעון בר יוחאי. אין צורך להרחיב ולהוסיף, שבמהלך היומא אריכתא, שתקתי. לאחר תפילת ערבית, בהתקדש החג, מצאתי את עצמי עומד מול דלת סגורה של שערי ההכנסת אורחים שאצל רשב"י. מסתבר, שסעודות חג אמנם נערכות לכל דורש, אולם במקום אחר לגמרי, ואת החכמה הזו שלאחר מעשה, לא ידעתי כלל באותה תקופה. נכון, יין לקידוש היה לי, וגם אוכל לסעודות קלות, אולם יום טוב הוא יום טוב, "אכלו מעדנים ושתו ממתקים", ואני אנה אני בא, יהודי ששם מחסום לפיו ואינו יכול לדרוש בעצת עוברים ושבים ביותר מאשר שפת סימנים עילגת. היחיד שיכלתי לפנות אליו, היה אבא בשמים. והתפללתי אליו, ובקשתי גם מרבי שמעון בר יוחאי על קורותי (והרי אליו באתי לעשות את החג!). כשעליתי חזרה אל בית הכנסת המרכזי, לא חלפו אלא דקות ספורות, ואפילו פחות, וניגש אלי בחור תושב המקום, ומזמין אותי אליו, אל משפחת הוריו, לסעוד את סעודת החג. לא אוכל להודות להם, כאן על גבי רשומה זאת, אלא מעט מזעיר. שוו בנפשכם איזה ארחי פרחי מגיע פתאום לאכול עמכם סעודות חג, אורח שתקן שאפילו את שמו אינכם יודעים, וכמובן מאין בא הוא ולאן ילך נשגב ממכם, ואתם מארחים אותו לכל סעודות החג, בוקר וערב למשך שני הימים הטובים, כשההרגשה שהוא מרגיש ומקבל מאיתכם היא כשל בן בית חביב ומקובל, מכר ותיק מימים ימימה. אשריכם, ומי יתן וירבו כמוכם בישראל. את ההרגשה הזו, שאתה מגיע לקברו של צדיק ומקבל ממש יחס ואירוח אישי, הרגשתי כבר הרבה פעמים מאז, ובוודאי שרק עליה ועל סיפורי מעשים שהיו לי אפשר לכתוב רשומה שלמה, ומכל מקום תסלחו לי שלא בזאת נתמקד הפעם. שבוע ויותר הייתי על רשב"י. קשה ללכת ממנו. שמתי לב בזאת גם על אחרים, שכל ערב אמרו "למחר נסע", וכל יום רצו ללכת, ולא עלתה בידם. וגם אני כך. הייתי ישן לאחר תפילת שחרית עד לזמן המנחה, קם והולך (ברגל כמובן...) אל המעין של שמעיה ואבטליון, לטבול ולהתקדש, וחוזר אל רבי שמעון ועוסק בתורה כל הלילה. וחוזר חלילה כל ערב, שאומר אני שהיום, לאחר תפילת שחרית, אשים את פעמי אל ירושלים, קרתא דשופריא, ואחר תפילת שחרית נופל שדוד וישן עד זמן המנחה, וכו`. והנה, מגיע אור ליום חמישי. כבר לא היו לי בגדים להחלפה, וודאי שלא בגדי שבת, וידעתי שאם הפעם לא אתעשת ואצא לדרך, הרי ששבת אמנם שבת, אבל לי אין איך לקבל אותה כראוי. ביום שישי הזמן קצר מלעלות בטרמפים עד ירושלים, ובידי לא היתה פרוטה לפורטה. באותו הלילה למדתי בגמרא את סוגית מאמרו של רבי שמעון בר יוחאי "פסיק רישא ולא ימות". ביהדות מסבירים שכשלומדים את תורתו של התנא על מקום ציונו, הרי שנשמת התנא מתעברת ממש בלומד. היה אור גדול באותו לילה. למה אני מתכוון כשאני אומר אור גדול, אולי תוכלו לקרוא בעתיד כאן, ובנתיים נסביר שכאילו מעבר לאור החיצוני שמאיר על חיצוניות החפץ, יש גם אור פנימי לכל חפץ ואדם, וכשמאיר לך אור, הכל כאילו מבריק יותר, מאיר יותר, צלול יותר, מלא ניגון נפלא וערב מאין כמוהו. ובבוקר... ,סעודה דשנה של מוצרי חלב בהכנסת אורחים, ולאחריה כבר הסתחרר ראשי, והלכתי לחדר האורחים בו שהיתי כל התקופה הזו. ויתרתי, אמנם סוף סוף רציתי לנסוע ואפילו הייתי חייב, אבל מה כבר היה בידי לעשות כנגד חבלי השנה? כשנכנסתי, מייד אפף אותי גל סירחון בלתי נסבל, כל כך לא נסבל שאפילו שכשאתה מאוד עייף נפשך בוחלת מלשהות ואפילו רגע אחד, בחדר שכזה. מדדה לי בעייפות, עליתי על הגג, ופרשתי ממעל למזרון סדין-אוהל, מפני החמה. השמים היו בהירים לחלוטין. נרדמתי, ואחרי שעתיים מעיר אותי בהחלטיות הגשם. לא טפטוף קל. גשם, פשוטו כמשמעו. גשם שמאלץ אפילו אחד עייף מסטול, להתעורר ולמצוא מחסה. עד שכבר קמתי, הרגשתי את עצמי מאושש משהו ומסוגל לעמוד בנסיעה הארוכה. כשיצאתי מהציון, השמים כבר היו שוב בהירים. והטרמפ הראשון שלקח אותי, הביא אותי עד ירושלים. דווקא כאן אני מקצר, שלא כקודם. די למבין.
בעזי"ת http://blog.tapuz.co.il/breslever כמה וכמה דברים אוכל לספר לכם הקוראים, לפרוש לפניכם יריעה ארוכה, על אלישיר עולה ופוקד את ציונו הקדוש של התנא רבי שמעון בר יוחאי. שמא, למרות שאין חזון למועד, כבר מחר מחרתיים אוסיף כאן עוד בדבר, שהרי דרכו של המעין לנבוע מקילוח דק המשבר את חומת הסלע. בנתיים, נלך שנתיים אחורה, אל ראש השנה שעשיתי על רבי שמעון בר יוחאי. באותו אלול, הייתי ב`תענית דיבור`. לא אדע כל צורכי על מה ולמה נקבע מטבע הלשון שזו תענית, אולם כך הוא שמה של ההנהגה שמקבלים על עצמם רבים מעם קדוש בית ישראל בימי החודש בו המלך בשדה, גוזרים על עצמם שלא לדבר כלל שיחות חולין, ואפילו לא מילה אחת, וכל אשר יצאו בהבל פה יהיו דיבורי תורה ותפילה. יש כאלו שגם שנה שלמה ויותר, היו כך. דרכו של בן האדם לתת דרור ללשונו, ללא חשבון ואומדן, ללא מחשבת חכם הרואה את הנולד, ללא מודעות למה הוא הדיבור. בתוך כתלי בית המדרש מסבירים שלדיבור יש כח, כח חזק מאוד. בתענית דיבור, מטהרים ומתקנים את היכולת הזו שלנו, מעלים אותה אל הקדושה. ובראש השנה, נסעתי להיות בו אצל רבי שמעון בר יוחאי. אין צורך להרחיב ולהוסיף, שבמהלך היומא אריכתא, שתקתי. לאחר תפילת ערבית, בהתקדש החג, מצאתי את עצמי עומד מול דלת סגורה של שערי ההכנסת אורחים שאצל רשב"י. מסתבר, שסעודות חג אמנם נערכות לכל דורש, אולם במקום אחר לגמרי, ואת החכמה הזו שלאחר מעשה, לא ידעתי כלל באותה תקופה. נכון, יין לקידוש היה לי, וגם אוכל לסעודות קלות, אולם יום טוב הוא יום טוב, "אכלו מעדנים ושתו ממתקים", ואני אנה אני בא, יהודי ששם מחסום לפיו ואינו יכול לדרוש בעצת עוברים ושבים ביותר מאשר שפת סימנים עילגת. היחיד שיכלתי לפנות אליו, היה אבא בשמים. והתפללתי אליו, ובקשתי גם מרבי שמעון בר יוחאי על קורותי (והרי אליו באתי לעשות את החג!). כשעליתי חזרה אל בית הכנסת המרכזי, לא חלפו אלא דקות ספורות, ואפילו פחות, וניגש אלי בחור תושב המקום, ומזמין אותי אליו, אל משפחת הוריו, לסעוד את סעודת החג. לא אוכל להודות להם, כאן על גבי רשומה זאת, אלא מעט מזעיר. שוו בנפשכם איזה ארחי פרחי מגיע פתאום לאכול עמכם סעודות חג, אורח שתקן שאפילו את שמו אינכם יודעים, וכמובן מאין בא הוא ולאן ילך נשגב ממכם, ואתם מארחים אותו לכל סעודות החג, בוקר וערב למשך שני הימים הטובים, כשההרגשה שהוא מרגיש ומקבל מאיתכם היא כשל בן בית חביב ומקובל, מכר ותיק מימים ימימה. אשריכם, ומי יתן וירבו כמוכם בישראל. את ההרגשה הזו, שאתה מגיע לקברו של צדיק ומקבל ממש יחס ואירוח אישי, הרגשתי כבר הרבה פעמים מאז, ובוודאי שרק עליה ועל סיפורי מעשים שהיו לי אפשר לכתוב רשומה שלמה, ומכל מקום תסלחו לי שלא בזאת נתמקד הפעם. שבוע ויותר הייתי על רשב"י. קשה ללכת ממנו. שמתי לב בזאת גם על אחרים, שכל ערב אמרו "למחר נסע", וכל יום רצו ללכת, ולא עלתה בידם. וגם אני כך. הייתי ישן לאחר תפילת שחרית עד לזמן המנחה, קם והולך (ברגל כמובן...) אל המעין של שמעיה ואבטליון, לטבול ולהתקדש, וחוזר אל רבי שמעון ועוסק בתורה כל הלילה. וחוזר חלילה כל ערב, שאומר אני שהיום, לאחר תפילת שחרית, אשים את פעמי אל ירושלים, קרתא דשופריא, ואחר תפילת שחרית נופל שדוד וישן עד זמן המנחה, וכו`. והנה, מגיע אור ליום חמישי. כבר לא היו לי בגדים להחלפה, וודאי שלא בגדי שבת, וידעתי שאם הפעם לא אתעשת ואצא לדרך, הרי ששבת אמנם שבת, אבל לי אין איך לקבל אותה כראוי. ביום שישי הזמן קצר מלעלות בטרמפים עד ירושלים, ובידי לא היתה פרוטה לפורטה. באותו הלילה למדתי בגמרא את סוגית מאמרו של רבי שמעון בר יוחאי "פסיק רישא ולא ימות". ביהדות מסבירים שכשלומדים את תורתו של התנא על מקום ציונו, הרי שנשמת התנא מתעברת ממש בלומד. היה אור גדול באותו לילה. למה אני מתכוון כשאני אומר אור גדול, אולי תוכלו לקרוא בעתיד כאן, ובנתיים נסביר שכאילו מעבר לאור החיצוני שמאיר על חיצוניות החפץ, יש גם אור פנימי לכל חפץ ואדם, וכשמאיר לך אור, הכל כאילו מבריק יותר, מאיר יותר, צלול יותר, מלא ניגון נפלא וערב מאין כמוהו. ובבוקר... ,סעודה דשנה של מוצרי חלב בהכנסת אורחים, ולאחריה כבר הסתחרר ראשי, והלכתי לחדר האורחים בו שהיתי כל התקופה הזו. ויתרתי, אמנם סוף סוף רציתי לנסוע ואפילו הייתי חייב, אבל מה כבר היה בידי לעשות כנגד חבלי השנה? כשנכנסתי, מייד אפף אותי גל סירחון בלתי נסבל, כל כך לא נסבל שאפילו שכשאתה מאוד עייף נפשך בוחלת מלשהות ואפילו רגע אחד, בחדר שכזה. מדדה לי בעייפות, עליתי על הגג, ופרשתי ממעל למזרון סדין-אוהל, מפני החמה. השמים היו בהירים לחלוטין. נרדמתי, ואחרי שעתיים מעיר אותי בהחלטיות הגשם. לא טפטוף קל. גשם, פשוטו כמשמעו. גשם שמאלץ אפילו אחד עייף מסטול, להתעורר ולמצוא מחסה. עד שכבר קמתי, הרגשתי את עצמי מאושש משהו ומסוגל לעמוד בנסיעה הארוכה. כשיצאתי מהציון, השמים כבר היו שוב בהירים. והטרמפ הראשון שלקח אותי, הביא אותי עד ירושלים. דווקא כאן אני מקצר, שלא כקודם. די למבין.