אש שלהבתיה
New member
רבי נתן מברסלב זצ"ל
מסופר על רבי נתן מברסלב (תלמידו של רבי נחמן מברסלב), שהיה מקפיד מאוד על כל שעותיו ורגעיו, ובגלל זה היו לו כמה שעונים בביתו. פעם אחת אמר בדרך צחות על מאמר המשנה שבפרקי אבות - "אין לך אדם שאין לו שעה" – שאדם שאינו חי עם השעון והזמן, אינו אדם! אחד המצרכים החשובים והנחוצים ביותר לאדם הוא הזמן. לא כולם מודעים לעובדה חשובה זו, שכן רבים מרגישים כיצד הזמן 'מחליק' להם בין האצבעות והם לא מספיקים לעשות דבר. לפעמים זה נובע מתוך זילזול במשאב יקר זה, ופעמים בגלל שלא מתכננים כראוי את סדר היום, גם כשהוא עמוס במטלות. כל רגע וכל יום הם משהו חד פעמי. אין רגע אחד דומה לשני ואין יום אחד דומה לבא אחריו – יום ורגע שחלפו לא יחזרו עוד לעולם. הזמן כידוע, הוא אמצעי מדידה לאדם לקביעת סדר בעולמו ובחייו, על כן ראוי לנו מאוד לנהוג בזמננו היקר בחוכמה ובתבונה, אחרת כל מה שלא הספקנו והפסדנו, עקב אי ניצול הזמן כראוי, הופך להיות 'עבר זמנו – בטל קורבנו', אבידה שאינה חוזרת. אם נשכיל להבין שכל יום הוא ייחודי, נוכל להשיג דברים והישיגים ייחודיים רק ליום זה, כי ביום המחר מצפה לנו תפקיד חדש או משימה אחרת שונים מאלה שביום הקודם. החיים שלנו בעולם הזה אף הם מוגבלים בזמן, אין לנו חיי נצח בעולם הזה, לכן ראוי שכל אחד יעריך את הזמן שנקצב לו לחיות וינצלם כראוי. רגעים וימים שהולכים לאיבוד, הם חלק מחיינו ממש. הזמן הולך ונמוג, חולף ונעלם. העולם הזה שבו אנו חיים, הוא עולם צבעוני שמפתה אותנו לרדוף ולחמוד ממנו עוד ועוד. עולם שיש בו הרבה אשליות שנוצרות לרוב על-ידי... הזמן. כשאדם שוקע באשליה שיוצר הזמן, הוא למעשה נכנס למרוץ מטורף אחריו,ולא תמיד בשיקול דעת – לעשות, לקחת, לחטוף קצת מפה וקצת משם, ולעבור שינויים שמותאמים לאשליות אלו. אך אם האדם ישכיל להבין שהתוצאה בכל מרדף ומרדף כזה לא בהכרח מובילה למטרה, ואדרבא, התחושה היא שהידיים ריקות כי לא הצלחנו לתפוס כלום, כי תפסת מרובה, לא תפסת כלום!, אז הוא יעשה 'פסק-זמן' ויחשוב לאן כל זה מוביל. האם כך עליו להעביר את הזמן, שהוא מאוד יקר, ולבזבז אותו בצורה כזאת? במרוץ-הזמן אנשים רצים במסלול של עבדות. עבדי הזמן – עבדי עבדים הם, ואומר רבי נתן: כי עיקר העבדות הוא בבחינת הזמן. כשמאבדים את הזמן בצורה כזאת, אפשר לאבד, חלילה, את החלק המחייה אותנו: את השמחה, את ההנאה מרגעים יפים שאנו חווים, את השלווה והרוגע ועוד תחושות נפלאות מעין אלה. בתוך עולם ססגוני ומפתה זה, רוקם האדם חלומות - יום אחד אהיה מנהל של חברה גדולה ומצליחה בכל רחבי העולם, ואילו האחר חושב - יום אחד אהיה העשיר הגדול והמפורסם בעולם. נכון הוא, שחלק מחלומותינו אנו יכולים לממש, כשהם בגדר מציאות, כמובן. אך אם הם בגדר חלום דימיוני לחלוטין, מדוע להעניק להם זמן לא קטן מחיינו? כאן מתחוורת לנו עובדה לא כ"כ נעימה, הזמן יכול להיות בוגדני. במקום להפוך בעזרתו דבר מסויים למשהו מציאותי וקיים, הוא מתבזבז לריק והופך לזמן 'מת'. לפעמים כשאדם משתעמם, וזה קורה לחלק מהאנשים, הוא מחפש דרך 'להרוג את הזמן' – כלומר, איך להעביר אותו מבלי 'למות' משעמום, כי הרגל ושיגרה הופכים להיות אוייבים לא קטנים. ומסתבר עוד יותר, שחלומות ואשליות אף הם אמצעים להרוג אותו, במקום לנצל אותו כראוי. לפעמים כשאנו רוצים להתעכב מעט בעשייה של דבר, או לדחות אותו, אנו מוצאים את עצמנו אומרים: 'יש לי את כל הזמן שבעולם' - אמרו חז"ל: "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה". אל יחשוב האדם שברגע שהוא אומר 'יש לי זמן' או 'כשיגיע הזמן' הוא יספיק לעשות את מה שהוא רצה. את הזמן שניתן לו לעשות דבר מסויים עליו לממש ולא לדחות, שמא לא יפנה. כדי להימנע מביזבוז זמן לריק, או ממצב של השתעבדות כעבד אליו, או לסמוך על 'לכשאפנה אשנה' - נותן לנו רבי נחמן, דרך מעניינת שתאפשר לנו לדעת כיצד להתמודד מול מימד הזמן ותעתועיו, ולנצלו על הצד הטוב ביותר - למעלה מן הזמן. יכול להיות שקורא שורות אלה יופתע מאוד וישאל – וכי יש זמן שהוא למעלה מן הזמן, או זמן שהוא מתחת לזמן? מסתבר שכן. רבי נתן הסביר את העניין של מתחת לזמן – עיקר העבדות היא בבחינת הזמן, כי תחת הזמן נאחז כל העמל והכעס ויגיעות וטירחות וטירדות העולם הזה, שהם בחינת עבדות, כמו שכתוב: "כל ימיו כעס ומכאובות", כשהדגש הוא על 'כל ימיו', כלומר מתחת לאותו הזמן והימים, כי "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", נמצא שעיקר העמל והעבדות הוא תחת השמש והזמן, וכל זה נובע בגלל שטות וחסרון הדעת, על כן נעשה הזמן ארוך ביותר אצל האדם, עד שנדמה לו כאילו הזמן של ימיו וחייו ארוכים וקבועים, ומתמהמה בעולם הזה וחושב מחשבות בכל עת להגיע לעוד מעמד של פרנסה ועשירות, לבנות עוד בתים וכו', והוא טרוד בזה ומייגע עצמו ביגיעות וטירחות גדולות, כאילו היה עבד משועבד שנמכר לאיזה אדון, ושוכח הוא שאין שום זמן כלל, כי הזמן רץ ופורח מאוד מאוד, בכל עת ובכל רגע בלי הפסק, וכבר נאמר על כך: "וימינו כצל עובר" – כצל עוף הפורח. אך מי שיש לו דעת אמיתית, הוא מבין היטב שכל הזמן שיש בעולם הזה הבל הוא, "ימי חיינו הבל לפניך", ובאמת אין שום זמן כלל. גם בדעתנו הפחותה אנו לא יכולים להבין מהו 'למעלה מן הזמן', אבל פשוט הוא שרואים שהזמן רץ ושט ופורח מאוד, והאדם מיום שנולד מתחיל למעשה את הספירה לאחור. את העניין של למעלה מן הזמן, מסביר רבי נחמן - דע, שעיקר הזמן הוא רק בגלל שאין אנו מבינים, בגלל חסרון הדעת, כלומר, כשהשכל נעשה קטן. כי כל זמן שהשכל וההכרה גדולים יותר, הזמן ותחושתו נעשים קטנים יותר ואף מתבטלים. דוגמא לכך היא כשאדם חולם – בזמן החלום השכל מסתלק ורק כוח המדמה (הדמיון) הוא זה שפועל, לכן ברבע שעה של חלום יכול האדם לעבור שבעים שנה, אך כשמתעורר הוא מהשינה, הוא רואה שכל אלו הזמנים של השבעים שנה שעברו בחלום, הם זמן מועט מאד באמת, כי הם רק אותה רבע שעה שבה חלם את חלומו. מתחת לזמן, אם כן, הוא השיעבוד של האדם והתעסקותו בהבלי העולם הזה, שגורמים לו להיות עבד רודף אחר כבוד, פרנסה וכדומה, וכל זה בגלל חסרון הדעת, דהיינו, בזמן שהשכל קטן ואילו הזמן נראה כארוך. לעומת זאת, מעל הזמן הוא, כשהשכל וההכרה נעשים גדולים, לכן הזמן נעשה קטן יותר ואף מתבטל.
מסופר על רבי נתן מברסלב (תלמידו של רבי נחמן מברסלב), שהיה מקפיד מאוד על כל שעותיו ורגעיו, ובגלל זה היו לו כמה שעונים בביתו. פעם אחת אמר בדרך צחות על מאמר המשנה שבפרקי אבות - "אין לך אדם שאין לו שעה" – שאדם שאינו חי עם השעון והזמן, אינו אדם! אחד המצרכים החשובים והנחוצים ביותר לאדם הוא הזמן. לא כולם מודעים לעובדה חשובה זו, שכן רבים מרגישים כיצד הזמן 'מחליק' להם בין האצבעות והם לא מספיקים לעשות דבר. לפעמים זה נובע מתוך זילזול במשאב יקר זה, ופעמים בגלל שלא מתכננים כראוי את סדר היום, גם כשהוא עמוס במטלות. כל רגע וכל יום הם משהו חד פעמי. אין רגע אחד דומה לשני ואין יום אחד דומה לבא אחריו – יום ורגע שחלפו לא יחזרו עוד לעולם. הזמן כידוע, הוא אמצעי מדידה לאדם לקביעת סדר בעולמו ובחייו, על כן ראוי לנו מאוד לנהוג בזמננו היקר בחוכמה ובתבונה, אחרת כל מה שלא הספקנו והפסדנו, עקב אי ניצול הזמן כראוי, הופך להיות 'עבר זמנו – בטל קורבנו', אבידה שאינה חוזרת. אם נשכיל להבין שכל יום הוא ייחודי, נוכל להשיג דברים והישיגים ייחודיים רק ליום זה, כי ביום המחר מצפה לנו תפקיד חדש או משימה אחרת שונים מאלה שביום הקודם. החיים שלנו בעולם הזה אף הם מוגבלים בזמן, אין לנו חיי נצח בעולם הזה, לכן ראוי שכל אחד יעריך את הזמן שנקצב לו לחיות וינצלם כראוי. רגעים וימים שהולכים לאיבוד, הם חלק מחיינו ממש. הזמן הולך ונמוג, חולף ונעלם. העולם הזה שבו אנו חיים, הוא עולם צבעוני שמפתה אותנו לרדוף ולחמוד ממנו עוד ועוד. עולם שיש בו הרבה אשליות שנוצרות לרוב על-ידי... הזמן. כשאדם שוקע באשליה שיוצר הזמן, הוא למעשה נכנס למרוץ מטורף אחריו,ולא תמיד בשיקול דעת – לעשות, לקחת, לחטוף קצת מפה וקצת משם, ולעבור שינויים שמותאמים לאשליות אלו. אך אם האדם ישכיל להבין שהתוצאה בכל מרדף ומרדף כזה לא בהכרח מובילה למטרה, ואדרבא, התחושה היא שהידיים ריקות כי לא הצלחנו לתפוס כלום, כי תפסת מרובה, לא תפסת כלום!, אז הוא יעשה 'פסק-זמן' ויחשוב לאן כל זה מוביל. האם כך עליו להעביר את הזמן, שהוא מאוד יקר, ולבזבז אותו בצורה כזאת? במרוץ-הזמן אנשים רצים במסלול של עבדות. עבדי הזמן – עבדי עבדים הם, ואומר רבי נתן: כי עיקר העבדות הוא בבחינת הזמן. כשמאבדים את הזמן בצורה כזאת, אפשר לאבד, חלילה, את החלק המחייה אותנו: את השמחה, את ההנאה מרגעים יפים שאנו חווים, את השלווה והרוגע ועוד תחושות נפלאות מעין אלה. בתוך עולם ססגוני ומפתה זה, רוקם האדם חלומות - יום אחד אהיה מנהל של חברה גדולה ומצליחה בכל רחבי העולם, ואילו האחר חושב - יום אחד אהיה העשיר הגדול והמפורסם בעולם. נכון הוא, שחלק מחלומותינו אנו יכולים לממש, כשהם בגדר מציאות, כמובן. אך אם הם בגדר חלום דימיוני לחלוטין, מדוע להעניק להם זמן לא קטן מחיינו? כאן מתחוורת לנו עובדה לא כ"כ נעימה, הזמן יכול להיות בוגדני. במקום להפוך בעזרתו דבר מסויים למשהו מציאותי וקיים, הוא מתבזבז לריק והופך לזמן 'מת'. לפעמים כשאדם משתעמם, וזה קורה לחלק מהאנשים, הוא מחפש דרך 'להרוג את הזמן' – כלומר, איך להעביר אותו מבלי 'למות' משעמום, כי הרגל ושיגרה הופכים להיות אוייבים לא קטנים. ומסתבר עוד יותר, שחלומות ואשליות אף הם אמצעים להרוג אותו, במקום לנצל אותו כראוי. לפעמים כשאנו רוצים להתעכב מעט בעשייה של דבר, או לדחות אותו, אנו מוצאים את עצמנו אומרים: 'יש לי את כל הזמן שבעולם' - אמרו חז"ל: "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה". אל יחשוב האדם שברגע שהוא אומר 'יש לי זמן' או 'כשיגיע הזמן' הוא יספיק לעשות את מה שהוא רצה. את הזמן שניתן לו לעשות דבר מסויים עליו לממש ולא לדחות, שמא לא יפנה. כדי להימנע מביזבוז זמן לריק, או ממצב של השתעבדות כעבד אליו, או לסמוך על 'לכשאפנה אשנה' - נותן לנו רבי נחמן, דרך מעניינת שתאפשר לנו לדעת כיצד להתמודד מול מימד הזמן ותעתועיו, ולנצלו על הצד הטוב ביותר - למעלה מן הזמן. יכול להיות שקורא שורות אלה יופתע מאוד וישאל – וכי יש זמן שהוא למעלה מן הזמן, או זמן שהוא מתחת לזמן? מסתבר שכן. רבי נתן הסביר את העניין של מתחת לזמן – עיקר העבדות היא בבחינת הזמן, כי תחת הזמן נאחז כל העמל והכעס ויגיעות וטירחות וטירדות העולם הזה, שהם בחינת עבדות, כמו שכתוב: "כל ימיו כעס ומכאובות", כשהדגש הוא על 'כל ימיו', כלומר מתחת לאותו הזמן והימים, כי "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", נמצא שעיקר העמל והעבדות הוא תחת השמש והזמן, וכל זה נובע בגלל שטות וחסרון הדעת, על כן נעשה הזמן ארוך ביותר אצל האדם, עד שנדמה לו כאילו הזמן של ימיו וחייו ארוכים וקבועים, ומתמהמה בעולם הזה וחושב מחשבות בכל עת להגיע לעוד מעמד של פרנסה ועשירות, לבנות עוד בתים וכו', והוא טרוד בזה ומייגע עצמו ביגיעות וטירחות גדולות, כאילו היה עבד משועבד שנמכר לאיזה אדון, ושוכח הוא שאין שום זמן כלל, כי הזמן רץ ופורח מאוד מאוד, בכל עת ובכל רגע בלי הפסק, וכבר נאמר על כך: "וימינו כצל עובר" – כצל עוף הפורח. אך מי שיש לו דעת אמיתית, הוא מבין היטב שכל הזמן שיש בעולם הזה הבל הוא, "ימי חיינו הבל לפניך", ובאמת אין שום זמן כלל. גם בדעתנו הפחותה אנו לא יכולים להבין מהו 'למעלה מן הזמן', אבל פשוט הוא שרואים שהזמן רץ ושט ופורח מאוד, והאדם מיום שנולד מתחיל למעשה את הספירה לאחור. את העניין של למעלה מן הזמן, מסביר רבי נחמן - דע, שעיקר הזמן הוא רק בגלל שאין אנו מבינים, בגלל חסרון הדעת, כלומר, כשהשכל נעשה קטן. כי כל זמן שהשכל וההכרה גדולים יותר, הזמן ותחושתו נעשים קטנים יותר ואף מתבטלים. דוגמא לכך היא כשאדם חולם – בזמן החלום השכל מסתלק ורק כוח המדמה (הדמיון) הוא זה שפועל, לכן ברבע שעה של חלום יכול האדם לעבור שבעים שנה, אך כשמתעורר הוא מהשינה, הוא רואה שכל אלו הזמנים של השבעים שנה שעברו בחלום, הם זמן מועט מאד באמת, כי הם רק אותה רבע שעה שבה חלם את חלומו. מתחת לזמן, אם כן, הוא השיעבוד של האדם והתעסקותו בהבלי העולם הזה, שגורמים לו להיות עבד רודף אחר כבוד, פרנסה וכדומה, וכל זה בגלל חסרון הדעת, דהיינו, בזמן שהשכל קטן ואילו הזמן נראה כארוך. לעומת זאת, מעל הזמן הוא, כשהשכל וההכרה נעשים גדולים, לכן הזמן נעשה קטן יותר ואף מתבטל.