לייל סגולה
New member
ראשון בלי שם
שלום לכם. נירשמתי לתפוז והחלתי לחפש לי פורום שיעניין לי. ראיתי את ארבע ההסכמות והסתקרנתי. קראתי קצת והבנתי שרובכם כאן קראתם את הספר ונעזרים בו לחייכם. לא קראתי... סביר להניח שרק: עדיין לא. אך בינתיים הייתי רוצה להישאר קצת איתכם ולשתף קצת ממה שעובר עלי. למדתי בחיי שבדרך מוצאים אנשים טובים ושום דבר אינו מקרי. כניראה גם זה שהגעתי דווקא לפה.. בשנה האחרונה התוודעתי לכוחן של המילים. הכרתי אדם דרך כתיבה , מילותיו חדרו לנימי נימיי ומילותי משכו אותו כקסם. רוב חיי הבוגרים אני נעזרת בכתיבה אל תוך עצמי, פתאום גיליתי אדם מופלא שבזכותו הגעתי אפילו יותר עמוק. לצערי גיליתי על עצמי שאני ניזונה מכאב.... תמיד מוצאת דרך להתמלא בו ודרכו בעצם יוצרת. הגעתי למצב שלמדתי לזהות את הכאב עוד לפני שהגיע אלי. נתתי לו להכנס, חוויתי אותו ונפרדתי ממנו..... רק עד לכאב הבא. עד שיום אחד גיליתי שאפשר לחיות גם בלעדיו. הבעייה שלי בעצם.... שאותו קשר , עם אותו אדם מדהים לי, גם הוא סיפק לי כאב בעוצמות שלצידן גם רגעי אושר עילאיים. אתמול החלטתי שדי לי. החלטתי שלא כואבת יותר. השתמשתי במילים הכי אוהבות והכי רגישות לסיום הקשר שבכתיבה. בעשותי כן, נפרדתי מאיש יקר שאוהב אותי. ממשהו שלמדתי המון ויכלו להיות לנו עוד חוויות אדירות משותפות. מאיש שיצק למילותיו את כל מה שחסר לי עד היום. אומרת לעצמי: עכשיו זה כואב. זה יעבור. האם זה מה שנכון לעשות? להקריב איש משמעותי שכזה ? להקריב אהבה גדולה, למען לא אכאב?
שלום לכם. נירשמתי לתפוז והחלתי לחפש לי פורום שיעניין לי. ראיתי את ארבע ההסכמות והסתקרנתי. קראתי קצת והבנתי שרובכם כאן קראתם את הספר ונעזרים בו לחייכם. לא קראתי... סביר להניח שרק: עדיין לא. אך בינתיים הייתי רוצה להישאר קצת איתכם ולשתף קצת ממה שעובר עלי. למדתי בחיי שבדרך מוצאים אנשים טובים ושום דבר אינו מקרי. כניראה גם זה שהגעתי דווקא לפה.. בשנה האחרונה התוודעתי לכוחן של המילים. הכרתי אדם דרך כתיבה , מילותיו חדרו לנימי נימיי ומילותי משכו אותו כקסם. רוב חיי הבוגרים אני נעזרת בכתיבה אל תוך עצמי, פתאום גיליתי אדם מופלא שבזכותו הגעתי אפילו יותר עמוק. לצערי גיליתי על עצמי שאני ניזונה מכאב.... תמיד מוצאת דרך להתמלא בו ודרכו בעצם יוצרת. הגעתי למצב שלמדתי לזהות את הכאב עוד לפני שהגיע אלי. נתתי לו להכנס, חוויתי אותו ונפרדתי ממנו..... רק עד לכאב הבא. עד שיום אחד גיליתי שאפשר לחיות גם בלעדיו. הבעייה שלי בעצם.... שאותו קשר , עם אותו אדם מדהים לי, גם הוא סיפק לי כאב בעוצמות שלצידן גם רגעי אושר עילאיים. אתמול החלטתי שדי לי. החלטתי שלא כואבת יותר. השתמשתי במילים הכי אוהבות והכי רגישות לסיום הקשר שבכתיבה. בעשותי כן, נפרדתי מאיש יקר שאוהב אותי. ממשהו שלמדתי המון ויכלו להיות לנו עוד חוויות אדירות משותפות. מאיש שיצק למילותיו את כל מה שחסר לי עד היום. אומרת לעצמי: עכשיו זה כואב. זה יעבור. האם זה מה שנכון לעשות? להקריב איש משמעותי שכזה ? להקריב אהבה גדולה, למען לא אכאב?