ראיתי קב"נית

[aline baby]

ראיתי קב"נית

ועוד שעה יש לי עוד פגישה איתה.. אני מפחדת...באמת...
בפגישה הראשונה בכיתי לה במשך שעה וחצי, מצד אחד היא הסתכלה עליי במבט של "מטומטמת, מה את משחקת אותה"
אבל מצד שני, היא דאגה, ואמרה שזה בסדר לבכות.. אמרתי לה שאני מפחדת להגיע למשקל הכי נמוך שהגעתי אליו במהלך 8 שנותיי בדבר הנורא הזה
שנקרא אנורקסיה ובולמיה.
בנוסף, היא אמרה שלה יש עוד שנתיים בתפקיד, וגם לי יש עוד שנתיים בצה"ל.. ושנעשה פגישות פעם בשבוע.
שלא תבינו לא נכון, השירות חשוב לי. אבל הבריאות שלי יותר. אני מפחדת, כלכך מפחדת. באמת ובתמים.
הלוואי ויכלתי לצאת מזה, שנה וחצי הייתי מאחורי זה, ועכשיו מהשבוע השני לטירונות פשוט חזרתי לזה..
אני מרגישה שאני נכנסת לזה שוב והפעם זה פשוט לא בשליטתי..
אני בבסיס סגור, אני לא יכולה לאכול אוכל נורמלי, אני לא יכולה לשלוט בזה, אם אני אוכלת, אני מקיאה. ואם יש אפשרות של לא לאכול.. אני לא אוכלת.
אני לא מצליחה להתחבר לאנשים פה. הם פשוט לא מאפשרים לי אתזה. אני רק מגיעה לבסיס ואני כבר רואה שחור בעיניים..
הקב"נית אמרה שהיא חושבת שאני צריכה תזונאית, הקטע הוא שאני לא יודעת אם התזונאית יכולה להמליץ על פטור.. או פרופיל 24 .. או משהו שיעזור לי לחזור
לשגרה ולדאוג לעצמי. התגייסתי עם הכי הרבה חשק בעולם, ועכשיו, אני פשוט לא יכולה יותר.
בבקשה, תעזרו לי

 

[סינקדוכה]

דבר ראשון,

חיבוק.

את נשמעת כל כך חרדה ובודדה, תאחזי בחלק הזה שבך שכן דואג לעצמך ומנסה לעזור.

אני מנסה למצוא דרך לנסח את זה כך שזה ישמע כמו שאני מתכוונת ולא תוקפני או מבטל. אני חושבת שהחרדה שלך גורמת לתחושת דחיפות שהיא לאו דווקא נחוצה כאן ואולי רק מגבילה אותך. גם כי הצבא הוא מקום שעובד לאט ודברים לא יקרו תוך כמה ימים (פרופיל 21 או 24 עשויים לבוא אחרי תקופה של פרופיל נפשי אחר וגם אז, זה תהליך של וועדה וכו') וגם כי כדאי לנסות לתת צ'אנס לדברים. פגשת את הקב"נית פעם אחת, חכי, תראי איך זה, אם יש שינוי. שינוי נפשי הוא משהו שלוקח לו זמן. מה גם שהצבא עובד לאט בין היתר מסיבה שיש בה היגיון (כנראה במקרה, צבא זה לא הגיוני) - ההלם הראשוני של המערכת גורם לכולם, אבל בעיקר לאנשים עם מצוקה נפשית וקשיי הסתגלות קיימים, לקריסה משמעותית שלוקח לה זמן לעבור. אני למשל שרדתי אמנם את הטירונות והקורס, אבל בתחילת הסדיר החודש וחצי הראשונים גרמו לי לתהות אם אני אצליח לשרוד בצבא. היה לי קשה, היו קרבות רבים (שאשמח לעזור לך בהם אם תזדקקי למשהו כזה, מה גם שאת לא בבסיס שלי בו יש בעיה מיוחדת עם קב"נים) אבל נכון לעכשיו אני שנה וחצי בצבא. בחיי שאחרי החודש-חודשיים הראשונים התאפסתי על איך דברים עובדים והתחלתי להיכנס לשוק רגיל של אנשים שמגיעים לבסיס ואח"כ גם להתרגל. נראה לי שמה שאני מנסה להגיד זה תני צ'אנס. לקב"נית, לשינויים שהיא עשוייה להציע (גם יומיות זה פתרון, למשל, אני אוכלת רק בבית ככה), אפילו לאנשים בבסיס.

הבעיה עם המחלה הזו היא שכשאת מחכה ונותנת צ'אנס לזמן ולתהליכים, את צריכה גם לשמור על עצמך בחיים... אולי תקבעי לעצמך, יחד עם הקב"נית אפילו, יעד שבו את בוחנת שוב איפה את עומדת ומה מצבך ועד אליו תנסי לשמור איכשהו על תזונה סבירה בעזרת הדיאטנית?

ונדמה לי שאת כבר אחרי הפגישה, לא? רוצה לספר?

 

[No longer]

מצטערת שזה הכי הרבה שאני מסוגלת לת כרגע, אבל

נשמע לי אישית שיש לך הפרעת הסתגלות לצבא. הקב"נית נשמעת נלחמת עלייך ועל המקום שלך שם, ואולי באמת יקח לך זמן להצליח להשמיע קול חזק מספיק, אבל תשמעי את זה, כי זה חשוב ולא נאמר מספיק בצה"ל. את ל-א אמורה להרגיש ככה. זה לא בסדר. זה לא נורמאלי. זה לא בהכרח יעבור, אז אל תאמיני לאנשים שרגילים להטמיע את החיילים במערכת, אם את מרגישה בתוכך שזו לא אופציה שיכולה להתממש. יש אנשים שזה לא מתאים להם, ואת צריכה לאפשר לעצמך לראות, ולהראות החוצה, את האופציה הזאת. [ובכל זאת, אני מקווה שכן תצליחי להתגבר ולאפשר לחוויה הזו של הצבא להיות מדהימה ומיוחדת בשבילך כמו שהיא הייתה בשבילי. אבל גם לי הצבא בסופו של דבר לא התאים.רק למדתי לקחת את הטוב מתוכו.]

 

[No longer]

(ובקריאה חוזרת)

אני לא מאבחנת ולא מוסמכת ולא התכוונתי ל"הפרעה" במובן הפסיכיאטרי, אלא היותר מתקבל לשונית. ואני מצטערת שאני לא פוליטיקלי קורקט כל כך.

 

[aline baby]

זה בסדר..

אני עצמי הבנתי כבר שאני בהפרעה.. אבל לצערי הרב זאת לא הפרעת הסתגלות.. זה משהו שקיים אצלי כבר קרוב ל 8 שנים :\
והפגישה עם הקב"נית הלכה ככה - היא דיברה עם קב"נית אחת שנמצאת בתל השומר, ואותה אחת סיפרה לך על כך שנפתחת מין קבוצה של 12 בנות מכל צה"ל, של בנות עם הפרעות אכילה למיניהן.. הקב"נית שלי דברה איתה ואז הכניסו אותי לקבוצה.. עכשיו רק נשאר לחכות שיתקשרו אליי ויגידו לי מתי להגיע.
הקטע הוא, שאמרתי לה שאני רוצה להיות בצבא, והשירות חשוב לי.. אבל אני לא מרגישה שאני מסוגלת לטפל בעצמי נכון בבסיס סגור. האוכל של הצבא מתאים לאנשים שהם במשקל נורמלי, אבל לא לכאלה שעל סף אשפוז, או בתת משקל כלשהו אחר.. וכמה אפשר לקנות, להזמין, להביא מהבית?
היא אמרה לי שזאת תוכנית של חודש-חודש וחצי-חודשיים.. ואחרי זה נראה..
דברתי עם הסמח"ט שלי, למזלי, אני פקידת לשכת מפקד חטיבת שריון, ככה שבזמנו הפנוי, הדבר הראשון שהוא שאל אותי אם אני רוצה לדבר איתו.. כי הקבנית אמרה לו הכל..
אז הסברתי לו ת'מצב, הוא שאל אותי אם אני רואה להשאר בבסיס ואם טוב לי.. עניתי לו שכן, אבל אם זה יגיע למצב שאני צריכה אשפוז.. אני לא אחשוב פעמיים.
ואמרתי לו שאני לא יכולה לטפל בעצמי בבסיס. והוא אמר שידאגו לי ויעשו הכל בשבילי..
במהלך כל היום הוא היה הכי עצבני שיש, ואיך שדברתי איתו.. פשוט הרגשתי איזשהו רוגע בקול שלו..
אם יש דבר שאני כלכך מפחדת ממנו כרגע, זה להגיע למשקל שהגעתי אליו באמצע המחלה, המשקל הכי נוראי שהיה לי..
בנוסף, הסמח"ט שלי דיבר עם קצין האימון הגופני שלנו בתקווה שיחפש לי עזרה, ואותו אחד נתן לי את המספר של תזונאית פיקוד המרכז, ואמר שהיא על בטוח תוכל לעזור לי. אני כל כך מקווה שהוא צודק..

 

[No longer]

נשמע שיש לך מקורות תמיכה שם, וזה הכי חשוב כרג

ע. מנסיון מר עם התמודדות עם ההחלטה הזאת, אני ממליצה לך כן לחכות לקבוצה, לנסות את הדיאטנית ולהמשיך עם הקב"נית והקרבה לסמח"ט. בינתיים. כרגע. ולשקול כל צעד. פשוט כי לא הייתי רוצה שתעשי החלטה פזיזה שתצטערי עליה אחר כך, ותתהי כל החיים אם אולי יכולת להמשיך בכל זאת, לגרור בכל זאת. מש לא כי אני מאמינה שצריך באיזושהי רמה מוסרית או משהו, וממש לא מידיעה פיסית האם את מסוגלת. אל תשכחי שלא פגשתי אותך ואני לא יודעת באיזה משקלים מדובר, אני רק יודעת שאת בשלב שבו [עוד?] אכפת לך ואת מפחדת מההידרדרות, ושכן יש לך מקורות תמיכה דרך הצבא, מקורות תמיכה שעשויים לעזור לך במידה והמצב מחמיר. ולכן אני בוחרת, מרשה לעצמי, במקום מסוים, להסתכל גם על איכות החיים שלך ולא רק נטו על קיום החיים שלך.

נסי להישאר במעקב אחרי עצמך, כן?

 

[aline baby]

אני אשתדל..

תודה ♥