ראיתי אתמול
תכנית מרתקת בערוץ שמונה (כשלא יושבים לראות טלוויזיה, לפחות נתקעים מולה במכון כושר...) על תולדות אופנת העילית. היה מרתק לראות את השמלות של המאה ה-19. נשים סחבו על עצמן שמלות של 14 מטר בד, ובנוסף את משקל חישוקי הברזל שניפחו את השמלה. מעבר לזה, האופנה אז הכתיבה מתניים צרות מאוד, מה שחייב מחוכים הדוקים במיוחד. הן בקושי יכלו לנשום, ללכת, לשבת, לעלות לכרכרה. מעניין מה קדם למה - האם האופנה יישרה קו עם ושיקפה את דיכוי האשה, או שעקב האופנה המגבילה, נשים באמת לא יכלו לעשות יותר מדי (אני חושדת באופציה הראשונה). דוגמה מעניינת (לפחות אותי) היה של הסופרת הצרפתייה ז'ורז סנד, שהתלבשה בבגדי גבר (וגם בחרה לעצמה שם עט של גבר) תוך הסתרת זהותה, כי בתקופתה נשים היו צריכות להוציא אישור מהמשטרה (?!) כדי ללבוש בגדי גברים, ובאמת היתה משוחררת וחופשיה לעשות דברים שנשים אז לא יכלו לעשות. זה עורר אצלי הרבה מחשבה על התפקיד שהביגוד לוקח בעיצוב המקום שלנו ( לא כנשים, אלא כאינדיבידואלים) בעולם.
תכנית מרתקת בערוץ שמונה (כשלא יושבים לראות טלוויזיה, לפחות נתקעים מולה במכון כושר...) על תולדות אופנת העילית. היה מרתק לראות את השמלות של המאה ה-19. נשים סחבו על עצמן שמלות של 14 מטר בד, ובנוסף את משקל חישוקי הברזל שניפחו את השמלה. מעבר לזה, האופנה אז הכתיבה מתניים צרות מאוד, מה שחייב מחוכים הדוקים במיוחד. הן בקושי יכלו לנשום, ללכת, לשבת, לעלות לכרכרה. מעניין מה קדם למה - האם האופנה יישרה קו עם ושיקפה את דיכוי האשה, או שעקב האופנה המגבילה, נשים באמת לא יכלו לעשות יותר מדי (אני חושדת באופציה הראשונה). דוגמה מעניינת (לפחות אותי) היה של הסופרת הצרפתייה ז'ורז סנד, שהתלבשה בבגדי גבר (וגם בחרה לעצמה שם עט של גבר) תוך הסתרת זהותה, כי בתקופתה נשים היו צריכות להוציא אישור מהמשטרה (?!) כדי ללבוש בגדי גברים, ובאמת היתה משוחררת וחופשיה לעשות דברים שנשים אז לא יכלו לעשות. זה עורר אצלי הרבה מחשבה על התפקיד שהביגוד לוקח בעיצוב המקום שלנו ( לא כנשים, אלא כאינדיבידואלים) בעולם.