רוSטביף Sינטה
New member
ראיון מיני-מלי - חלק א'
הגעתי לראיון לבושה בחצאית קצרה בהירה, וחולצה שחורה צמודה, סנדלים על עקבים, משהו שייתן קצת יותר נוכחות ל- 167 הסנטימטרים שלי. קבעתי עם אחד מהשותפים במשרד, לשעה 11:00 בבוקר ביום שישי, יום בו בדרך כלל המשרד סגור. אני לוחצת על לחצן האינטרקום בכניסה למשרד והוא פותח לי את הדלת. מושיטה את ידי ומציגה את עצמי, לחיצת היד שלי תמיד מרשימה, ואני מרגישה את לחיצת היד שלו איתנה משלי לא פחות. מחייכים, שיחת נימוסים קצרה. הוא מוביל אותי לחדר הישיבות, ומביא איתו שתייה קלה. בחדר שולחן ארוך מבריק, מעץ כהה, נמשך לאורך החדר אל קיר זכוכית שמשקיף לכיוון הים של ת"א. יום אביבי והראות נהדרת. אני פונה לכיוון החלון כדי להמשיך את שיחת הנימוסים הקצרה ולשבור את הקרח. אני לא ממהרת. הוא נעמד לידי ואני מגניבה מדי פעם מבטים לעברו, קולטת אותו בוחן את גופי. אנחנו מתיישבים בקצה השולחן, הוא כמובן בראשו ואני בכיסא הראשון האפשרי לידו. הוא גבר בגיל 40 בערך, מרשים וגבוה, מגולח ראש, לבוש חולצה מכופתרת ועניבה. המשקפיים משוות לו מראה אינטליגנטי משהו. לאט לאט, תוך כדי שיחה, אני מאבדת את הריכוז בנושא שלשמו באתי. כל נושא הראיון נראה לי שולי, ולכן אין לי בעיה לממש את הפוטנציאל האדיר לביצוע המזימה שלי..... עכשיו כשרק שנינו פה. יושבת רגל על רגל, הוא מביט לכיוון רגליי מידי פעם ומבטו עדין. הוא מביט בי ומחייך ואני שמה לב איך הוא מאבד את העניין והריכוז. גם אני גולשת בתשובות שלי לנושאים אחרים..., אנחנו מצחקקים ומתבדחים..., בורחים לחלוטין מהנושא הרשמי. לרגע הוא שותק, בוהה בקורות החיים שלי, ואני מנצלת את ההזדמנות, מתרוממת מהכיסא שלי לאט לאט לעברו. נשענת מולו על השולחן, רגליי צמודות, ונצמדות לשלו, שירגיש. הוא מניח את הניירת על השולחן ומביט בי רציני. חיוך קטן בורח מבין שפתיי והוא לא מתרחק ממני. הוא ממתין.
הגעתי לראיון לבושה בחצאית קצרה בהירה, וחולצה שחורה צמודה, סנדלים על עקבים, משהו שייתן קצת יותר נוכחות ל- 167 הסנטימטרים שלי. קבעתי עם אחד מהשותפים במשרד, לשעה 11:00 בבוקר ביום שישי, יום בו בדרך כלל המשרד סגור. אני לוחצת על לחצן האינטרקום בכניסה למשרד והוא פותח לי את הדלת. מושיטה את ידי ומציגה את עצמי, לחיצת היד שלי תמיד מרשימה, ואני מרגישה את לחיצת היד שלו איתנה משלי לא פחות. מחייכים, שיחת נימוסים קצרה. הוא מוביל אותי לחדר הישיבות, ומביא איתו שתייה קלה. בחדר שולחן ארוך מבריק, מעץ כהה, נמשך לאורך החדר אל קיר זכוכית שמשקיף לכיוון הים של ת"א. יום אביבי והראות נהדרת. אני פונה לכיוון החלון כדי להמשיך את שיחת הנימוסים הקצרה ולשבור את הקרח. אני לא ממהרת. הוא נעמד לידי ואני מגניבה מדי פעם מבטים לעברו, קולטת אותו בוחן את גופי. אנחנו מתיישבים בקצה השולחן, הוא כמובן בראשו ואני בכיסא הראשון האפשרי לידו. הוא גבר בגיל 40 בערך, מרשים וגבוה, מגולח ראש, לבוש חולצה מכופתרת ועניבה. המשקפיים משוות לו מראה אינטליגנטי משהו. לאט לאט, תוך כדי שיחה, אני מאבדת את הריכוז בנושא שלשמו באתי. כל נושא הראיון נראה לי שולי, ולכן אין לי בעיה לממש את הפוטנציאל האדיר לביצוע המזימה שלי..... עכשיו כשרק שנינו פה. יושבת רגל על רגל, הוא מביט לכיוון רגליי מידי פעם ומבטו עדין. הוא מביט בי ומחייך ואני שמה לב איך הוא מאבד את העניין והריכוז. גם אני גולשת בתשובות שלי לנושאים אחרים..., אנחנו מצחקקים ומתבדחים..., בורחים לחלוטין מהנושא הרשמי. לרגע הוא שותק, בוהה בקורות החיים שלי, ואני מנצלת את ההזדמנות, מתרוממת מהכיסא שלי לאט לאט לעברו. נשענת מולו על השולחן, רגליי צמודות, ונצמדות לשלו, שירגיש. הוא מניח את הניירת על השולחן ומביט בי רציני. חיוך קטן בורח מבין שפתיי והוא לא מתרחק ממני. הוא ממתין.
