.. גם עושה גאזים, כך ברוח ובדם כמאמר שכנינו.
נפדה את כל מה שצריך לפדות.
בלימוד הרוח אכן התכוונתי לשינוי, אבל שינוי הנפש (במגמת שיפור יש לקוות). והאם יש דרך השפעה אחרת על הנפש מלבד ההתעסקות דקדקנית יותר, או פחות בכלים גשמיים. הטענה של אפי (כך אני מניח
) היא שניתן לעשות את זה.
בלי להכנס להגדרות של רוח או נפש ותורת ההכרה. ברור שיש הרבה אנשים שמתעסקים בדברים הרוחניים האלו וחלקם אפילו מתפרנסים לא רע מכך, ולכן יש ערך לדיון בנושא.
ההקשר לא"ל הוא בכך שעיסוק בה משפיע על הנפש ונובע ממנה, אחרת היית מן הסתם כמבוגר שלומד א"ל, יכול לבחור ריקוד או התעמלות מסוג אחר.
כמובן שכמעט כל עיסוק משפיע על הנפש ונובע ממנה, אבל א"ל באספקטים שאני מדבר עליהם ומן הסתם גם הסיבות שאתה עוסק בה, נובעים ממניעים אלקטיביים פנימיים ולא ממניעים השרדותיים חיצוניים. אלא אם אתה נוהג להסתובב עם חרב Hand an a half בדרכך לעוד חתול מרוצה.
לכן הבחירה בא"ל היא בחירה של הנפש וככזו היא מיצגת את רצונה בשינוי.
למה שינוי? מכיוון שעיסוק בתחום הזה קשור להשקעה של אנרגיה הבאה לידי ביטוי בזמן, כסף, מאמץ ולעיתים כאב. מכיוון שבטבע אין אובדן אנרגיה אלא רק שינוי מצב, מתבצע שינוי. כיוון השינוי הוא חיובי עד לאיזון עם ההשקעה, מכיוון שההשקעה נמדדת כאמור במונחים שליליים.
זו אגב הסיבה העקיפה להבדלים בין אמנות לחימה וספורט לחימה - ספורט לחימה מעמיד כנגד ההשקעה האנרגתית הגדולה את סיפוק האגו כתוצאה מהזכיה. ולכן במקרים רבים קורה שעיסוק בספורט לחימה אינו מעודד שינוי חיובי בנפש. במקרים בהם ספורט לחימה הינו מקצועני, ישנה התניה אופרנדית כתוצאה מהתגמול החומרי האקסטרינזי, שמגדילה את האגו עוד יותר. למעשה הספורטאי המקצוען, במצבים קיצוניים משקיע מאמץ בטיפוח האגו. עד למצבים בהם ישנה קריסה של הנפש מכיוון שנפגם האיזון בין הצרכים הבסיסיים של האינדיבידואל, הצרכים החברתיים, וגודל הביצים שהוא מתחיל לחשוב שיש לו.
מניסוחך, האופן שבו חונכת ולמדת עושה שימוש מושכל בקוגניציה כאחד מהחושים שיש לרצות אותם בכדי להביא לשינוי. ולכן אתה ורבים אחרים מאמינים "בלימוד טכניקות וחזרה עליהן תוך בדיקתן מול המציאות בקרבות ידידותיים".
אחרים דוגלים בתרגול הגוף ללא הסברים ובדיקות, ונוספים עליהם כאלו הדוגלים בתרגול הנפש (מדיטציות וזאזנים למינהם). כשהמשותף לכולם הוא נושא התרגול.
אני לא נכנס כרגע לחוסר הבהירות לגבי שיווק השיטה ולמה לקרוא לירי של חצי דריכה בקשת קצרה, קיודו; כשרוב העולם עושה את זה בדריכה ארוכה מאוד בקשת ארוכה מאוד.
השאלה המעניינת היא האם ניתן להגיע לשינוי ללא תרגול. דהיינו בהשאלה, האם ניתן לעשות איקידו בלי איקידו. שזה בדיוק ההבדל בין אונטולוגיה לאפיסטמולגיה.
אפי מדבר (שוב, אני מניח) על האפיסטמולוגיה של הקיודו (חווית השחרור מהדריכה, הצליל של החץ שנורה, האיחוד בין הרחוק לקרוב) בעוד שכולנו מתרכזים בפרטים הקטנים של האונטולוגיה של הקיודו (כמה המרפק ישר וכמה הקשת קצרה).
זה שניתן להגיע להכרה ולשינוי הרוח מתוך תרגול האונטולוגיה של התנועות זה ברור. זה שהדיון על כך הוא עקר במובן זה שאינו מקדם את התרגול באותו אופן שצפיה בסרט פורנו אינה מקדמת כניסה להריון, גם זה ברור. ואולי גם מפה ההסתייגות של אפי מהשאלות של דוד.
עם זאת לטעמי ישנה דרך לשינוי הנפש גם ללא תרגול א"ל או אחר (...ולא, לא דרך תרופות). קיצור דרך זה, קיים משכבר הימים ומתבסס על שורש דומה לאמנות... והוא האמונה. האמונה מתבססת על שיעבוד לגורם חיצוני, כשבתמורה לאובדן החופש של הנפש, מקבלים את אובדן הצורך בשינוי ומכאן את השלמות אליה הנפש שואפת.
בקיצור, אם תאמין שהמהות היא שניצל וינאי, זה לא משנה מה תאכל, זה יהיה שניצל וינאי, ומחקרי צרכנים מוכיחים את זה כל הזמן. לדוגמה ערך מותג של משקה קל משתקף בטעם המורגש על ידי השותה ברגע שהוא מודע למותג. וזה נבדק לא בשאלונים אלא נוירולוגית.
אז מה המסקנה?
צבר,
הנה אני בא.
