השמחה היא הדדית ../images/Emo13.gif
יקירתי, אני שומעת אותך ואני שומעת את עצמי. כשאני רואה שלבעלי קשה, אני לפעמים ממש נופלת איתו ביחד. אבל את יודעת מה למדתי בשנתיים אחרונות ? אסור, אסור ואסור לעשות את זה. פעם, כל פעם שהייתי רואה שהוא בודד (רק בחצי שנה האחרונה הוא התחיל "לעשות" חברים) או שהוא מחליף מקום עבודה - הייתי נכנסת לדכאונות קטנים והייתי חושבת עליו 24 שעות ביממה, ומה יהיה ? והאם הוא בסדר ? ובאשמתי הוא צריך לסבול את המקום הזוועתי הזה, ואלף ואחת מחשבות שהובילו אותי לשום מקום. אני יודעת שאנחנו אנושיים וקשה להימנע ממחשבות כאלו, אבל חשוב לנסות. שניים בדיכאון- לא מועיל לשום דבר. את יורדת אחריו, והוא רואה שאת עצובה והוא יורד יותר אחרייך. תנסו לצאת מהמעגל הזה, ולעשות דברים ביחד,אפילו קטנים וחסרי משמעות, שיכולים להועיל לכם. הרי אחרי הכל אתם אוהבים, אל תיתנו למצב לנצח אתכם. לגבי נישואין - אין לי הרבה מה לומר, זוהי החלטה שלך, אני יכולה לומר לך שלא הייתי בטוחה האם להתחתן או לא, אבל במקרה שלי היו מעיפים אותו אם לא היינו מתחתנים. תמיד אמרתי לעצמי שגם אם לא ילך זה מסמך חסר משמעות בישראל, ומקסימום הוא הולך לפח. הנישואים עוזרים הרבה מבחינה בירוקרטית בישראל, הוא זכאי להרבה דברים וזה עושה את המצב הרבה יותר, משרד הפנים די עוזב אתכם, אבל ... עוד פעם, אני לא מנסה לשכנע אותך לכלום. שתרגישי בטוחה עם עצמך - זה כבר יבוא. האם הוא רוצה להתחתן ? משרד הפנים - חבל להוציא אנרגיות עליהם. חיות אדם, המטרה שלהם היא להוציא לכם את האוויר מכל המפרסים כדי שתרדו מהנושא. אל תיתנו להם לעשות לכם את זה, אל תיפלו בפח. מבחינתם - לכו לחדש את הויזה כל כמה חודשים וזהו. אני מכירה טוב מאוד את הסיפור, התיק נעלם, הבקשה נעלמה, תגישו עוד פעם .... אני חיכיתי חצי שנה עד שנתנו לבעלי להיכנס לארץ בכלל, היינו צריכים לשים עליו ערבות של 10,000 ש"ח - חוצפה ! בסוף, אבא שלי נסע למשרד הפנים בירושלים, חיכה לגב´ בתיה כרמון שתצא ממשרדה, והתחנן בפניה שתחפש את התיק, התיק היה שם זרוק מתחת לאיזה ארון .... ללא מילים. אל תנסי אפילו ללמד אותו עברית
- אנחנו כבר הבנו שזה מוביל למלחמות עולם. פעים היינו יושבים ומנסים, עד שהבנו שעדיף לרדת מזה אלא אם כן אנחנו רוצים להתגרש
. הדרך הטובה ביותר עבורו ללמוד את השפה זה להתאמן, לדבר עם אחרים, כן, שיישבור את השיניים, בסוף הוא יבין, וזה גם יעזור לו מאוד מבחינה חברתית, הוא פחות ירגיש מנותק מהסביבה. שישב ויראה טלוויזה, שיתחיל לאט לאט לקרוא את התרגום. הטלנבולות (בספרדית) עזרו לשנינו בצורה בלתי רגילה.
אני יודעת כמה קשה האחריות, אני עובדת כל יום עד 5-6 בערב ולומדת 3 פעמים שבוע עד 10, בסוף השבוע אני כבר סחוטה לגמרי, וגם אם בא לי לפעמים לעזוב את העבודה, אני לא מרשה לעצמי אפילו לחשוב על זה משום שאני עדיין לא מרגישה שאני יכולה לסמוך עליו. אני כ"כ מבינה לליבך, אבל, אתם חייבים לשתף פעולה בנושא. תאמיני לי שגם לו קשה, בחור, שחברה שלו צריכה לפרנס אותו. זה נחמד לשבת בבית, אבל לא להרבה זמן, זו מאין תחושה שאת אימפוטמציה. מורכב ... הא ?
זמן, הכל עניין של זמן והרבה סבלנות. גם לי יש המון רגעי משבר, ומותר לנו להרגיש ככה, אבל כל ירידה היא לשם עלייה. זהו, "זיינתי" לך הרבה את המוח הא ?
נחזיק מעמד ביחד ? נשיקות, שלי
