קשיים עם המשפחה...
אני לא בטוחה שהפורום הזה הוא הכתובת הנכונה עבורי, אבל אני מחפשת מקום לפרוק.... אני נשואה ואם לילדים פעוטים, סטודנטית, עובדת, ויש לי תקשורת נהדרת עם הורי, בעלי וילדי- בלי עין הרע.... הבעיה שגורמת לי לאבד עשתונות היא הקשר עם משפחת בעלי. אני ובעלי מכירים מאז גיל ההתבגרות, ותמיד הרגשתי שאיני מצליחה למצוא שפה משותפת ותחושת נינוחות עם משפחתו. מאז שאני מכירה את משפחתו נוצרה מערכת יחסים בה אני ניסיתי למצוא חן, להפגין נחמדות וחביבות, אורך רוח וסבלנות, ותמיד נעניתי בעקיצות, סרקזם, חוסר פרגון וכו'. הוריו אינם אנשים נעימים או חברותיים, וההתנהגות הזו מופגנת כלפי כל הבאים לבית, כך שאין מדובר ברדיפה אישית. אני- שרגילה לתקשורת פתוחה, מפרגנת ותומכת לא ידעתי ולא יודעת כיצד להתמודד עם דרכי תקשורת מרומזות, פוגעניות, מלחיצות ומלאות מסרים תת קרקעיים- שנהוגים בבית משפחת בעלי. משפחתו של בעלי הקשתה עלי מאוד גם בתקופות מאוד רגישות כגון הריון ולידה, ואני לא השכלתי להתרחק ולהתעלם, אלא לקחתי את הדברים ללב ונותרתי עם משקעים רבים. בעקבות מכתב מאוד מכעיס שכתבה אמו של בעלי לבעלי, מכתב שעסק בעיקר בהיותי כלה מאכזבת , התפכחתי והבנתי שעלי לצמצם מפגשים ולהפסיק לקוות שאם אהיה נחמדה אענה בנחמדות. בשורה התחתונה אני מנסה כרגע לצמצם את המפגשים עם בני המשפחה ולהגיב באופן קורקטי להערות פוגעניות. עם זאת אני חשה כאילו לעולם לא אצליח להשתחרר מהתחושות הקשות שמתלוות לכל מפגש ושיחה עמם. כשאנחנו מידי פעם קופצים לארוחת חג (כמו היום) אני חוזרת כל כך טעונה וכעוסה, שאני יכולה לבלות שעות בבכי וויכוח עם בעלי (לזכותו יאמר שהוא עושה המון כדי לתמוך). התחושה שלי שגם אם היום התנהגות בני המשפחה כלפי היא פחות נוראית מבעבר- אני עדיין מפרשת את מעשיהם ואמירותיהם כפוגעניות, כי אני מלאת כעס על שנים ארוכות של פגיעות. אני מרגישה המון המון אשמה וכעס עצמיים על דרכי ההתמודדות שלי (בכי, כעס וכו' כלפי בעלי- שבאמת לא אשם במאום), ולא יודעת איך להתמודד עם התחושות הקשות הללו. אני מרגישה שהרגישות והפגיעות הגדולה שלי מביאים עצב ומתח מיותרים לבית . אשמח לתובנות.
אני לא בטוחה שהפורום הזה הוא הכתובת הנכונה עבורי, אבל אני מחפשת מקום לפרוק.... אני נשואה ואם לילדים פעוטים, סטודנטית, עובדת, ויש לי תקשורת נהדרת עם הורי, בעלי וילדי- בלי עין הרע.... הבעיה שגורמת לי לאבד עשתונות היא הקשר עם משפחת בעלי. אני ובעלי מכירים מאז גיל ההתבגרות, ותמיד הרגשתי שאיני מצליחה למצוא שפה משותפת ותחושת נינוחות עם משפחתו. מאז שאני מכירה את משפחתו נוצרה מערכת יחסים בה אני ניסיתי למצוא חן, להפגין נחמדות וחביבות, אורך רוח וסבלנות, ותמיד נעניתי בעקיצות, סרקזם, חוסר פרגון וכו'. הוריו אינם אנשים נעימים או חברותיים, וההתנהגות הזו מופגנת כלפי כל הבאים לבית, כך שאין מדובר ברדיפה אישית. אני- שרגילה לתקשורת פתוחה, מפרגנת ותומכת לא ידעתי ולא יודעת כיצד להתמודד עם דרכי תקשורת מרומזות, פוגעניות, מלחיצות ומלאות מסרים תת קרקעיים- שנהוגים בבית משפחת בעלי. משפחתו של בעלי הקשתה עלי מאוד גם בתקופות מאוד רגישות כגון הריון ולידה, ואני לא השכלתי להתרחק ולהתעלם, אלא לקחתי את הדברים ללב ונותרתי עם משקעים רבים. בעקבות מכתב מאוד מכעיס שכתבה אמו של בעלי לבעלי, מכתב שעסק בעיקר בהיותי כלה מאכזבת , התפכחתי והבנתי שעלי לצמצם מפגשים ולהפסיק לקוות שאם אהיה נחמדה אענה בנחמדות. בשורה התחתונה אני מנסה כרגע לצמצם את המפגשים עם בני המשפחה ולהגיב באופן קורקטי להערות פוגעניות. עם זאת אני חשה כאילו לעולם לא אצליח להשתחרר מהתחושות הקשות שמתלוות לכל מפגש ושיחה עמם. כשאנחנו מידי פעם קופצים לארוחת חג (כמו היום) אני חוזרת כל כך טעונה וכעוסה, שאני יכולה לבלות שעות בבכי וויכוח עם בעלי (לזכותו יאמר שהוא עושה המון כדי לתמוך). התחושה שלי שגם אם היום התנהגות בני המשפחה כלפי היא פחות נוראית מבעבר- אני עדיין מפרשת את מעשיהם ואמירותיהם כפוגעניות, כי אני מלאת כעס על שנים ארוכות של פגיעות. אני מרגישה המון המון אשמה וכעס עצמיים על דרכי ההתמודדות שלי (בכי, כעס וכו' כלפי בעלי- שבאמת לא אשם במאום), ולא יודעת איך להתמודד עם התחושות הקשות הללו. אני מרגישה שהרגישות והפגיעות הגדולה שלי מביאים עצב ומתח מיותרים לבית . אשמח לתובנות.