קשה קשה.

[deja vu 23]

קשה קשה.

התחלתי טיפול קוגנטיבי נוסף, זו המטפלת השלישית שלי. וזה הכי קשה אני חושב. היום הרגשתי שהיא העבירה להילוך מהיר, ודיברה על חשיבות החשיפות ורצתה שנסיים את הפגישה עם שיעורי בית. הייתי צריך לבחור איזושהי פעילות שכוללת את החרדה שלי, או התמודדות עם החרדה יותר נכון. היה לי נורא קשה, כי מן הסתם אם הייתי יכול לחיות את חיי ללא החרדה הייתי עושה את זה, אבל זה משתק אותי, וזאת הסיבה שאני הולך לטיפול. ונכון חשיפות זה חשוב, אבל מה עם החלק הקוגנטיבי? אני מעלה התנגדות קשה, ואני מרגיש מאויים. אם אני לא אעשה מה שמבקשת, היא לא תטפל בי. היא לא אמרה מפורשות אבל אני חושש.

 

[שריד]

צודק, באמת קשה

פעם ללהקת כוורת היה שיר (נדמה לי מהתקליט פוגי בפיתה) על משהו שרצה ללמוד שחיה בהתכתבות. זה אפשרי ? אין טעם בטיפול קוגניטיבי אם אין לו תוצרים ברורים. גמני לא הייתי מגיש שום עבודה ושום מאמר אם לא היו יושבים לי על הזנב. ככה זה. כדי לשחות צריך להרטב. עם המטפלת המיים יהיו פחות קרים. יאללה קפוץ למיים ותבצע את שעורי הבית שריד

 

[יעל ניסן]

זה מעניין

כי כשאתה שואל "מה עם החלק הקוגניטיבי" זה נשמע שאתה מניח שהוא יותר קל משיעורי הבית שנתנו לך. הוא לא. אבל כדי שהוא יתקיים אתה חייב להתחיל לחוות דברים שאתה לא אוהב כי אחרת לא תהיה לך שום הבנה חדשה או ניסיון חיים חדש ללבן בפן הקוגניטיבי. אי אפשר "לדבר על זה" ולחשוב על "מאה דרכים לנסח את זה" בלי לקום ולהתחיל לשנות את "זה" (מה ש"זה" לא יהיה). טיפול קוגניטיבי נעשה בסגנון של נעשה ונשמע. לא נשמע, נדבר על זה ונשמע שוב פעם ושוב פעם.