קשה קשה

[gunaama]

קשה קשה

שלום לכם אני מבקרת פה לא מעט ומצטערת לראות שיש לי כל כך הרבה חברים לשכול. מצד שני, אני מרגישה מאוד לבד. המצב שלי טיפה אחר ופחות מזוהה. אני אישה שכולה. כולה בת 26. בעלי נהרג לפני שנה וכמה ימים. והשבוע הבת שלנו חגגה חצי שנה לחייה. נורא עצוב לי

 

[תמימו]

../images/Emo24.gif

רציתי גם לכתוב משו, אבל אין כל כך מה...

 

[liat1953]

gunaama את לא לבד../images/Emo24.gif

נכון שבחיי היום את לבד, בכאב,בהחלטות,בגעגועים העזים. כאן את יכולה למצוא אוזן קשבת המון אמפטיה וסימפטיה והכי הרבה הבנה שאפשר... כן,כאן כולם מדברים מהבטן, לא מהפה החוצה... כאן חשים אותך היטב ומבינים עד כמה קשה ועצוב לך. חיבוק ענק לך ולבתכם בת החצי שנה. איתך

 

[מיקימק]

מבינה אותך מאוד

אני מבינה שהוא לא זכה לראות אותה...כל כך מצטערת בשבילך ומבינה אותך. אבל את לא באמת לבד, את יודעת- קודם כל יש לך אותה וזה ה-מ-ו-ן, ואני מאמינה שיש לך משפחה וחברים, וכן גם הפורום הזה. (אני יודעת שזה לא תמיד מנחם הדברים האלו, אבל אסור לשכוח אותם)

 

[מיטל 29]

ראשית..קבלי ../images/Emo24.gif אמיתי מהלב.

אני לא במצבך, ומקוה שלעולם לא אהיה. אבל בכל זאת, הנה אני פה. אישה זרה לך, סביר שלעולם לא נכיר, אבל בכל זאת הגעת לליבי, אני חושבת עליך ושולחת לך מלוא הסל עידוד ואהבה. את לא לבד!!! והנה יש לך ילדונת קטנה... פרי לאהבתכם שתגדל ותפרח . חבקי אותה חזק לליבך, האזיני לנשימותיה בשנתה. העלי בזכרונך את אותו אהוב והבטיחי לו בליבך לגדל ילדה זו לאהבה , שמחה ואושר. לתת לה הכל ולהיות לה לאם ולאב.לתת לה לגדול בלי לחוש בחסרונו והשאירי לה את הזכרונות הטובים ממנו. האמיני בכוחך. את חזקה!!! את יכולה לנצח את הכאב הגדול!! אוהבת אותך ותומכת ככל יכלתי...

 

[t u t i d a]

היי

מצטערת בצערך.

 

[gunaama]

תודה

תודה לכולכן על החיזוקים. זה נוגע ללבי, אבל מהמחשבה שהמציאות לא משתנה, אני לא יכולה להתעלם. סה"כ אני אישה חזקה ועצמאית, ולצדי משפחה מדהימה והמון חברים. כמובן שרבים מהם הם חברים חדשים, מאז האסון. חברים של בעלי. אבל שום דבר לא משנה את הסיטואציה. חבל כואב עצוב וקשה לי

 

[BooBee]

היי נעמה ../images/Emo13.gif

המצב שלך דומה לרבות אחרות, יש כל כך הרבה נשים שכולות במדינה הזו... את כל כך צעירה ויש לך תינוקת קטנה. אני יכולה לתאר לעצמי איזה קושי עצום יש בכך, ומצד שני, כאן בפורום שלנו, יש כמה נשים צעירות שהתאלמנו בגיל צעיר, שכמוך, מתמודדות. אני מאמינה שעם העצב שלנו אנו יכולים לעשות הרבה דברים, כמו ללמוד לחיות איתו בשלום, או ללמוד להפחית את העוצמה שלו, יש כל מיני אפשרויות ודרכים להתמודד עם קשיים הנובעים משכול. השאלה היא איזו דרך מתאימה לך. יש כאלה שמתנחמים בפורום הזה, מגיעים מידי פעם, כותבים, מתייעצים, מייעצים וזה מספיק להם. יש כאלה שהולכים לטיפול פסיכולוגי שמאוד תומך בהם ועושה להם סדר ומכניס קצת הגיון לחיים. יש כאלה שעושים כל מיני קורסים ומדיטציות וקבוצות תמיכה... הכי חשוב, לדעתי, הוא שתמצאי את הנישה הנוחה לך, תיצרי לעצמך איזו רשת תמיכה שכזאת, תשלבי בין מה שמתאים לך, תבקשי מהחברות ומהמשפחה שלך שיעזרו ויתמכו. ולאט לאט, אני מאמינה, דברים יתחילו להסתדר לך. מחבקת אותך, רויטל.

 

[upanddown]

מבינה

אני יודעת שברגשה האישית את לבד אבל המצב שלך לצערי כל כך מוכר..יש לנו בארצנו הקטנטונה יותר אלמנות מכל ארץ אחרת - ואלמנות צעירות. חברה שלי איבדה את הבעל שלה גם כן בגיל צעיר ..הוא דמות די מפורסמת בארץ - קצין בצנחנים שנהרג המבצע בלבנון. הוא השאיר אחריו גם כן תינוקת ..אני לא אשכח את השנה הראשונה שהיא היתה צריכה להתמודד אם השכולת הצבא,הילדיה,המשפחה..כאילו שכל האחריות נופלת עליה ..היא תריכה להיו חזקה לכולם...האמת היא שגם אני הרגשתי ככה עם מותו של אחי... אני צריכה להיות חזקה בשביל ההורים, בשביל הילדים שלי , ובשביל כל השאר..ואין לי כוחות להיות חזקה בשביל עצמי..אין לי רצון למסיבות או להנאות החיים..רק שכולם יהיהו מרוצים... יש כאילו חובה עלינו אימהות להיותת חזקות - אבל אני השתכנעתי בתקופה האחרונה שגם לי מותר להיות חלשה ולהישבר כשצריך..אני עדין מנסה לשכנע את עצמי שזה נכון למרות שכשזה בא לביצוע זה לא בדיוק עובד.אבל רויטל כל כך צודקת לדבר ולכתוב זה עוזר.