אבא אחד מהמרכז
New member
קשה, קשה
הילד בן שנתיים ו- 4 חודשים, ואפשר לומר שהוא לא מדבר כלל . לפני כחודש הוא היה בבדיקת של הרופא, ולפני כשבועיים בבדיקה של צוות. היום היינו, אשתי ואני, בשיחה "מסכמת" (או איך שלא נקרא לזה). בשיחה נאמר לנו, שיש חשד ל"קשיי תקשורת ראשוניים", והבנתי שזוהי לשון נקיה לומר "אוטיזם". מאידך, יש המון סימנים שקראתי עליהם, אשר לטעמי לא ממש מסתדרים עם האבחנה (ואשר על חלקם נראה לי שהצוות דילג), למשל: * לאח הגדול שלו (שהיום הוא בריא לחלוטין) הייתה בעיה שפתית - למעשה לא דיבר דיבור של ממש עד 4.5 - 5 (רק גיבריש מעורב במלים בודדות, או קאעי משפטים סתומים וחסרי הקשר); רק בגיל 5.5 לערך, הופיע דיבור ענייני (לא כ"כ תקין), ורק בגיל 6 החל לדבר ממש לענין. לדעת הצוות, מקור הבעיה בין שני הילדים היה שונה - אבל, האין זו חוכמה בדיעבד? שכן, על מקור הבעיה של הילד הגדול (כפי שהם מפרשים אותו היום) לא שמעתי מהם דבר בזמן אמיתי. * הילד הקטן חם מאוד, מגיע להתרפק, להתלטף, לחבק - הבנתי שזה לא ממש אופייני לאוטיזם; * הילד קורא מצויין שפת פנים, מגיב על חיוך בחיוך, מגיב בפרצוף עצוב על פרצוף כועס; * הילד מבין את מושג ה"עונש" - לאחר שהוא עושה מעשה אסור , אם הוא מועמד בפינה, הוא מקבל את העונש ולא מנסה לברוח. * הילד גמיש מאוד - אינו צמוד לכל הרגל קבוע; כשאנו לוקחים אותו לחופשה בת מספר ימים, או מבקרים חברים באופן שמשנה את המיקום שלו, את הרגלי השינה והיקיצה, המקלחת, האכילה - אין שום בעיה (כולל במקרה של טיסה לחו"ל והפרשי שעות); * אין לילד כל התקפי זעם או חוסר שליטה - נוח מזג עד מאוד; * אין כל התנהגות רפטטיבית - תנועות חוזרות, "טקסים" חוזרים על עצמם; כשהוא משחק בצעצוע כלשהו, המשחק אינו מכני ורפטטיוי; * הילד מסוגל לשחק איתנו או עם אחיו הגדול במסירות כדור; כשנפרד מאנשים שהוא אוהב (דודה, סבא וסבתא) מפריח נשיקה באויר, מנפנף ביד ואומר "בי בי". * בעל חוש הומור - צוחק המון (על דברים מצחיקים, כמו "דובי מדבר" - לא צחוק סתמי ושרירותי). אני מתלבט מאוד - הילד אמור להתחיל גן ביום א', ובמקביל להתחיל לקבל טיפולים של קלינאית תקשורת. במקביל, הצוות במרכז "מכבי" ממליץ כי אתחיל את הפרצדורה (שאני מבין שהיא ארוכה ומפרכת) הנחוצה על מנת להפנות אותו לגן תקשורתי של "אלוט". הצוות מבהיר, כי בשלב זה, למרות שמדובר בחשד בלבד, יש לפעול על בסיס הנחת העבודה כי הילד סובל מאוטיזם, ועל כן יש לטפל מוקדם ככל הניתן. בכך, כמובן, יש הגיון רב - אבל מאידך, אני חושש כי דווקא חשיפה שלו לילדים "רגילים" עשויה אולי לעזור לו (כמו אצל אחיו) ואולי דווקא השהות במחיצת ילדים הסובלים מאוטיזם, עלולה להנציח אצלו דפוסים אוטויסטיים. כמו כן, על מנת להגיע לגנים של עלות, עלי להתחיל כבר כעת את הפרוצדורה מול ביטוח לאומי - לעתור לקביעת נכות - קשה לי מאוד מאוד נפשית עם המהלך הזה (למרות שאני יודע שהבעיה היא אצלי). אני לא יודע אפילו איזו תגובה על הפוסט הזה אני רוצה לקבל... אולי מישהו יכול לומר לי - מהו המשקל היחסי של קשיי התקשורת של הילד (שהם, יש להודות, משמעותיים מאוד מאוד) לעומת המאפיינים האחרים? חוץ מזה... רע לי מאוד. אני עצוב. אני מנסה להיאחז בתקווה כלשהי, ולא ברור לי אם יש לכך בסיס.
הילד בן שנתיים ו- 4 חודשים, ואפשר לומר שהוא לא מדבר כלל . לפני כחודש הוא היה בבדיקת של הרופא, ולפני כשבועיים בבדיקה של צוות. היום היינו, אשתי ואני, בשיחה "מסכמת" (או איך שלא נקרא לזה). בשיחה נאמר לנו, שיש חשד ל"קשיי תקשורת ראשוניים", והבנתי שזוהי לשון נקיה לומר "אוטיזם". מאידך, יש המון סימנים שקראתי עליהם, אשר לטעמי לא ממש מסתדרים עם האבחנה (ואשר על חלקם נראה לי שהצוות דילג), למשל: * לאח הגדול שלו (שהיום הוא בריא לחלוטין) הייתה בעיה שפתית - למעשה לא דיבר דיבור של ממש עד 4.5 - 5 (רק גיבריש מעורב במלים בודדות, או קאעי משפטים סתומים וחסרי הקשר); רק בגיל 5.5 לערך, הופיע דיבור ענייני (לא כ"כ תקין), ורק בגיל 6 החל לדבר ממש לענין. לדעת הצוות, מקור הבעיה בין שני הילדים היה שונה - אבל, האין זו חוכמה בדיעבד? שכן, על מקור הבעיה של הילד הגדול (כפי שהם מפרשים אותו היום) לא שמעתי מהם דבר בזמן אמיתי. * הילד הקטן חם מאוד, מגיע להתרפק, להתלטף, לחבק - הבנתי שזה לא ממש אופייני לאוטיזם; * הילד קורא מצויין שפת פנים, מגיב על חיוך בחיוך, מגיב בפרצוף עצוב על פרצוף כועס; * הילד מבין את מושג ה"עונש" - לאחר שהוא עושה מעשה אסור , אם הוא מועמד בפינה, הוא מקבל את העונש ולא מנסה לברוח. * הילד גמיש מאוד - אינו צמוד לכל הרגל קבוע; כשאנו לוקחים אותו לחופשה בת מספר ימים, או מבקרים חברים באופן שמשנה את המיקום שלו, את הרגלי השינה והיקיצה, המקלחת, האכילה - אין שום בעיה (כולל במקרה של טיסה לחו"ל והפרשי שעות); * אין לילד כל התקפי זעם או חוסר שליטה - נוח מזג עד מאוד; * אין כל התנהגות רפטטיבית - תנועות חוזרות, "טקסים" חוזרים על עצמם; כשהוא משחק בצעצוע כלשהו, המשחק אינו מכני ורפטטיוי; * הילד מסוגל לשחק איתנו או עם אחיו הגדול במסירות כדור; כשנפרד מאנשים שהוא אוהב (דודה, סבא וסבתא) מפריח נשיקה באויר, מנפנף ביד ואומר "בי בי". * בעל חוש הומור - צוחק המון (על דברים מצחיקים, כמו "דובי מדבר" - לא צחוק סתמי ושרירותי). אני מתלבט מאוד - הילד אמור להתחיל גן ביום א', ובמקביל להתחיל לקבל טיפולים של קלינאית תקשורת. במקביל, הצוות במרכז "מכבי" ממליץ כי אתחיל את הפרצדורה (שאני מבין שהיא ארוכה ומפרכת) הנחוצה על מנת להפנות אותו לגן תקשורתי של "אלוט". הצוות מבהיר, כי בשלב זה, למרות שמדובר בחשד בלבד, יש לפעול על בסיס הנחת העבודה כי הילד סובל מאוטיזם, ועל כן יש לטפל מוקדם ככל הניתן. בכך, כמובן, יש הגיון רב - אבל מאידך, אני חושש כי דווקא חשיפה שלו לילדים "רגילים" עשויה אולי לעזור לו (כמו אצל אחיו) ואולי דווקא השהות במחיצת ילדים הסובלים מאוטיזם, עלולה להנציח אצלו דפוסים אוטויסטיים. כמו כן, על מנת להגיע לגנים של עלות, עלי להתחיל כבר כעת את הפרוצדורה מול ביטוח לאומי - לעתור לקביעת נכות - קשה לי מאוד מאוד נפשית עם המהלך הזה (למרות שאני יודע שהבעיה היא אצלי). אני לא יודע אפילו איזו תגובה על הפוסט הזה אני רוצה לקבל... אולי מישהו יכול לומר לי - מהו המשקל היחסי של קשיי התקשורת של הילד (שהם, יש להודות, משמעותיים מאוד מאוד) לעומת המאפיינים האחרים? חוץ מזה... רע לי מאוד. אני עצוב. אני מנסה להיאחז בתקווה כלשהי, ולא ברור לי אם יש לכך בסיס.