קשה עם פרידות

קשה עם פרידות

אנחנו לוקחים את הילד שלנו שבספקטרום לטיפולים שונים, כולל פרטיים, ושמתי לב שיש משהו שחוזר על עצמו, אני לא יודעת אם זה קורה אצלי במיוחד או שזו תופעה שכיחה, אבל קורה שאחרי כמה פגישות או חודשים של טיפול, אנחנו מגיעים למסקנה שאנחנו רוצים להפסיק את הטיפול. הסיבות יכולות להיות שונות, זה יכול להיות כי אנחנו מתרשמים שהילד לא מגיב טוב לטיפול, עצבני בתקופת הטיפול ואומר שאינו רוצה לבוא יותר, או במקרה אחר היתה איזו בעיה במשפחה שיצרה אצלנו קושי להגיע לטיפול מרוחק או אפילו בעיה זמנית תקציבית.
ואז מה שקורה כשאני מודיעה למטפל או למטפלת שאני רוצה להפסיק את הטיפול לילד ונותנת להם את ההסבר מדוע אני רוצה להפסיק, אז הם מגיבים די קשה, ממשיכים לשאול ולחקור כאילו לא מאמינים לי או מנסים לשכנע שעדיף בשביל הילד להמשיך (ולא תמיד נעים לי לומר להם בפרצוף כאשר זה קורה, שהילד הוא זה שביקש להפסיק את הטיפול) וזה מאוד לא נעים, מעיק ומכביד, וגם אחרי תקופה, נגיד חודש חודשיים, אפילו שנה, פתאום הם יוצרים איתי קשר מבררים מה המצב עכשיו או שמנסים לשכנע שאולי נחזור.
האם זה ככה גם אצלכם ואם כן מה אתם עושים איך אתם מגיבים? אני לא רוצה לפגוע ולדבר אליהם בבוטות מצד שני זה לפעמים ממש הטרדה טלפונית, שהם חוזרים ושואלים, חוקרים ומבררים מה קורה איתנו ואולי נחזור אליהם, שוב ושוב.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
אין שום צורך להתנצל או להסביר

את מאד נחמדה שאת מגדירה זאת כקושי בפרידות

אפשר גם לקרוא לזה שיווק אגרסיבי.
כמו כל בעל עסק שרודף אחרי הלקוחות.
&nbsp
כשנוצר קשר משמעותי, גם אני הייתי מסבירה מדוע החלטנו לסיים את הטיפול.
אם לא נוצר קשר כזה, אפשר להסתפק בהודעה זמן-מה מראש.
אם חוזרים אלייך- מציעה לענות בנימוס אסרטיבי:זה מה שהחלטנו שנכון לנו, תודה ושלום.
 

homealone

New member
אם הבעיה נפתרת עם הגעה לתרבות אחרת

אז אין שום בעיה.
 

homealone

New member
לילד שלך אין בעיה

שימי אותו עם בני מינו ותראי איך הכל מסתדר.
 

no ease

New member
זה מדהים כמה שהפתרון פשוט

אתה לגמרי צודק
&nbsp
אני זוכרת את זה מעצמי, ואני רואה את זה בהתנהלות של הילדים שלי
שהיכן שהם מרגישים שמקבלים אותם, הם פורחים ממש ומגלים מסוגלות ויכולת גבוהות מאד, כולל כאלו שבאבחונים היה כתוב שאין להם...
&nbsp
זה הזכיר לי את המשפט שפעם היו אומרים "משנה מקום משנה מזל" ואני חושבת שזה נכון גם לאוטיסטים שכל מה שהם מבקשים לעצמם הוא מקום...
 
אני מסכימה איתך

הבעיה שלי, שחוץ מאשר במסגרת המשפחה המצומצמת בבית ועוד כמה אנשים קרובים שאני יכולה לספור אותם על יד אחת, מאוד קשה לי למצוא מקום שבו נרגיש שמקבלים אותנו. הילד שלי יוצא דופן אפילו בהשוואה לילדים אחרים בספקטרום. אשמח לשמוע המלצות היכן הילדים שלך מרגישים שמקבלים אותם, אני מאוד מאוכזבת מרוב המקומות, הטיפולים, אנשי המקצוע והמסגרות שניסינו עד כה. הילד שלי לא אוהב כמעט שום מקום ושלא תחשבו אני בכלל לא מדברת על דברים כמו ABA אנחנו לא בראש של טיפולים כאלה, אלא לטיפולים שנחשבים אהובים על ילדים כמו טיפולים באמנות, בעלי חיים, טיפול במים ודברים כאלו, עד עכשיו נחל בעיקר אכזבות, הוא לא מתחבר למטפלים, מעדיף להיות בעיקר בבית בחברתנו ואני לא רוצה לקחת אותו למקומות שהוא לא רוצה אפילו אם אני לא מבינה למה הוא לא רוצה, אני מאמינה שילד מרגיש אם משהו לא טוב בשבילו.
 

no ease

New member
אני לא הייתי משתמשת בדברים שילדים אוהבים לעשות

לצורך טיפול, כי אולי הוא מרגיש ומבין שמדובר בטיפול ולא במשחק או פעילות מהנה?... אולי בגלל זה הוא לא מתחבר, וכך הוא גם עלול למאוס בהם והוא יצא מופסד פעמיים - גם לא טיפול וגם לא פעילות נעימה שאולי היתה מקילה עליו
&nbsp
הילדים שלי מרגישים שמקבלים אותם כשהם נמצאים עם חברים דומים להם
&nbsp
 
בני כמה הילדים שלך, אם את מוכנה לספר

ואיך ואיפה הם הכירו את החברים? אני שואלת כי הילד שלי לא מתחבר בקלות גם עם בני גילו וגם עם מי שבספקטרום. הוא רוצה להיות בעיקר איתנו עם המבוגרים, גם אני הייתי ככה עד גיל מאוד מאוחר, הרצון לחברים הופיע אצלי בגיל מאוד מאוחר ונעלם אחרי שהרגשתי שמיציתי, לא היה לי צורך וזה לא הפריע לי ולא מפריע לי גם היום. יכול להיות שיש ילדים שזה ככה אצלם? האם עודדת את ילדייך בדרך כלשהי שירצו את החברים או שמרגע שהם פגשו אותם היה חיבור טוב ביניהם? אשמח לשמוע מה דעתך, וכל נסיון, דעה והמלצה, וכמובן רק אם את מוכנה לשתף.
 

homealone

New member
אצלי זה בדיוק ההפך


במקרה הכי טוב המציאות משתנה לפני שאני מצליח למצות את הקשר.
 
שמתי לב שיש בינינו הבדל מהותי כלשהו

לא מצליחה לשים על זה בדיוק את האצבע, כאילו יש פה שני קצוות מנוגדים אבל של אותו הדבר. לי אין בעיה למצוא, ליזום ולפתח קשרים, הבעיה שלי להחזיק אותם כי אני מאבדת חשק ומוטיבציה מהר מאוד, כי רוב הקשרים החברתיים שהיו לי הרגישו לי כמו טבעת חנק סביב הצוואר שהולכת ומתהדקת עד שלא יכולתי לנשום יותר עד שניתקתי, למרות שמדובר על פי רוב באנשים טובים וחכמים שלא עשו לי משהו רע, הבעיה היא אצלי בלבד כמו שאתה אומר.
 
גם אצלי זה ככה, אז מה?

יש הרבה ילדים שלא אוהבים להתחבר לבני גילם אז מה,
טוב אצל אנשי מקצוע זה מאוד רע ולא תקין וצריך לנרמל, אז זהו שאפשר גם אחרת,
אם הוא רוצה להיות בחברת מבוגרים זה מצויין מה רע בזה? בגלל שאנשי המקצוע חושבים אחרת זה רע?
מכירה אנשים שהיו ילדים שהתחברו רק עם מבוגרים והצלחו יפה בחיים!!
 

arana1

New member
גם אצלי התהליך והדינמיקה דומה אם לא ממש זהה

וברור לי לחלוטין למה נורמטיבים ואנשי המקצוע שמייצגים ומבינים רק אותם לא מסוגלים לתמוך ולעזור להתפתחות מהסוג שאנשים כמונו צריכים ונוטים לה
ואותי זה מייאש ומדכא ומרגיז נורא
וממש נמאס מזה שתשתית מאוד מבוססת וענפה שנהנית מתקציבים ומסמכויות פשוט לא מוכנה ולא מסוגלת לסטות ולו טיפה מאטימותה בשביל לעזור ולו במעט לאנשים שהם שונים מהממוצע
וזה מרגיז ומאכזב וממש מפחיד שגם נסיונות לברר את שורשי השונות הזאת בכלל לא נעשים בצורה מכבדת ומתחשבת
 
שמחה לשמוע מכם שלא רק אצלי זה ככה

זה מרגיש לי מאוד מוזר, והרבה שנים אנשים ניסו לגרום לי להאמין שמשהו אצלי לא תקין רק בגלל זה.
 

arana1

New member
מעניין למה

באמת, הייתי רוצה לשמוע פעם למה כל כך הרבה שנים כל כך הרבה אנשים בטוחים שרגישות בין אישית היא פגם
חושב שזה חושף את האמת על היחס האמיתי לכל מיני דברים שאנשים נורמטיבים נהנים לנפנף בהם כאילו הם, ורק הם, מגלמים אותם בצורה הנכונה
כנראה שעמוק בפנים הנורמטיבים יודעים כמה שהם מזוייפים ולכן הם מאבדים את הבטחון ואפילו עוברים לאלימות כל פעם שמישהו מנסה לבטא את צרכיו בקשר אנושי בצורה קצת יותר רגישה ועמוקה

יש המון אנשים מופנמים שנוהגים סלקטיביות רבה ורגישה במגעים בין אישיים
מטבע הדברים אלה אנשים מאוד שקופים שגם לא ממהרים להתבטא
ורובם פשוט סובלים באורך רוח את היומרה של השחצנים והמוחצנים לתקן אותם
הבעייה שלאוטיסטים אין אפילו את הברירה הזאת
את הפריבלגיה הזאת
כי מחמת עדינותם אין להם כלים מול דורסנות אנשי המקצוע והאקדמיה שמנסים להתערב כמה שיותר מוקדם וכמה שיותר אינטנסיבי במה שנתפש לבבונים כלא תקין
 

no ease

New member
בודאי שיש ילדים כאלו, הנה סיפרת על עצמך שהיית כזאת

כשניסיתי "לשדך" חברים זה לא ממש הלך והמפגשים היו מאולצים ותקועים כאלו (וכנראה בגלל זה קרה שהחבר שהוזמן לא רצה לבוא שוב), ואני הבנתי שזה צריך לבוא מהם בזמן שלהם..
כל אחד מהילדים מצא לו חבר אחד או שניים בבית הספר, שאליהם הרגישו שהם מתחברים, וראיתי שהם בחרו ילדים שדומים להם, מה"שוליים", אלה שנחשבים למוזרים ולאו דוקא הולכים עם המיין סטרים...
משם הם זרמו עם זה לבד. אני רק תומכת בצד האופרטיבי ובמה שהם מבקשים ממני..
&nbsp
 
באמת לא קל.

יצא לנו לעבור כמה פרידות. ואכן היו כאלה שרצו שנסביר והיו קצת עיקשים. היו כאלה שקיבלו זאת. והיו כאלה שקיבלו בהבנה ואפילו עודדו אותנו ששינויים זה טוב. אנחנו מתקשים לחתוך... מצב של אי נעימות במיוחד שהמטפל/ת נורא משתדלים. עדיין צריך ללכת לפי מה שאנחנו מאמינים שטוב לילדים שלנו... בהצלחה...
 

no ease

New member
מה את חושבת ?

את מכירה אותם ויכולה לשער, למה לדעתך הם עושים את זה?
 
למעלה