קשה לי

[אלומת האור]

תודה רבה ../images/Emo201.gif

 

[כנפיים לבנות]

../images/Emo32.gif היי יו...

מה שלומך

דווקא חשבתי עליך לאחרונה...

 

[אלומת האור]

את צודקת

כתבת דברים נבונים מאד. לא קלים ליישום, אך מאד חכמים. אני לא שוקעת בכאב. למזלי הטוב, יש לי תכנית רוחנית שאימצתי וביום יום אני לא קבורה בתוך הכאב. אני עוברת תהליכים מאד לא פשוטים עכשיו, שכוללים גמילה מחומרים ממכרים (במקרה שלי = אוכל) ובנוסף גם טיפולים נפשיים לא פשוטים, זה מנקז החוצה הרבה מאד כאב ששכב בפנים, כשהייתי 120 קילו. לא פשוט לי להתמודד, כי זו תקופת החגים וכי מציפים אותי המון זכרונות בעקבות כל העבודה הנפשית שאני עושה על עצמי. רק רציתי שתדעו שהכאב שלי הוא כפול, כי זה לא רק המוות של אמא (ושל אבא), זה המוות של הסיכוי, מותה של האשליה, מותן של פנטזיות, מותה של הילדה המרצה והמתה שהייתי, ואולי תחילתם של חיים אחרים. אולי זה ההמשך. מי יודע... המון תודה לך ולכל מי שניסתה לעודד אותי

ואגב, אחת הסיבות שאני לא כותבת כאן בקביעות היא מפני שאני לא רוצה לשקוע בכאב, והפורום הזה, על תכניו, מכאיב לי מאד. קשה לי מאד לפגוש בכאב הזה - זה אפילו קצת מזוכיסטי בשבילי. לכן זה טוב מבחינתי שאין שום מחוייבות כזו או אחרת לכתוב כאן ברצף או בקביעות. כשכואב לי יותר, אני נכנסת ומבקשת עזרה. אולי פעם גם יהיה לי יותר כוח לתמוך באחרים. כרגע מטפלת בעצמי (וגם זה לא פשוט בכלל בכלל). תודה רבה ולילה טוב, אור

 

[אלומת האור]

סבינה היקרה

מילים כל כך קשות כתבת... כואבת את כאבך

תיראי, אצלי זה לא היה בדיוק ככה... אני יודעת שאמא שלי כן אהבה אותי, בדרכה המאד ייחודית... גם דרכה עלי ודרסה אותי ופגעה בי המון בדרך, היא לא ראתה אותי בכלל, לא ראתה שאני אדם עם צרכים משלו ועוצמה משלו, עם גוף משלו... קשה לי לדבר על זה... אני בכל אופן לא קיבלתי מכות מעולם. ממני התעלמו במשך שבועות, או שצרחו עלי, ולפעמים צרחו ואחר כך שתקו ושתקו ושתקו והתעלמו ממני כאילו אני אוויר. סבלתי המון בבית. לא נעים לי להגיד את זה, אבל באיזה שהוא מקום זו הקלה לדעת שאין לי הורים היום, עם כל הכאב וכל האובדן הנורא וכל האבל וכל הסימביוזה המשונה שהיתה ביני לבין אמי. באיזה שהוא מקום כבר מתתי בתוכי, ואולי המוות הזה הוא המחיר שאני הייתי צריכה לשלם כדי להתחיל בעצמי לחיות. זה לא פשוט כמו שזה נשמע, זה קשה לי מאד להגיד את זה, ומה לא הייתי עושה כדי שאמא תחזור לחיים... אני כל כך מתגעגעת... אבל... טוב נו, קשה לי להמשיך. זה באמת נושא נורא טעון אצלי עדיין. המון תודה על השיתוף שלך, אור

 

[אלומת האור]

קשה לי

קשה לי לשתף. אני מרגישה כמו זרה שמתפרצת לפורום מגובש, או לפחות לכזה שיש לו מכנה משותף. ואני, מה אני יכולה לעשות, מרגישה שונה. גם אני רוצה לבכות על אמא שטיפלה ודאגה והיתה שם בשבילי - ואני לא יכולה. אני בוכה, בוכה הרבה מאד, אבל אני מבכה את האובדן הסופי, המוחלט, של הסיכוי לאמא. כל החיים שלי בכיתי ברדיפה אחרי אמא, בנסיון להבין, לפענח מה יגרום לה לאהוב אותי? מה יגרום לה לומר שאני טובה? מה הוא אותו קוד דמיוני שצריך לפצח בדרך אל הלב שלה? בנסיונות פתטיים אני ממשיכה, כבר 3 שנים וחצי אחרי מותה, להתרסק על המזח שלה, להקריב את עצמי על המזבח שלה. עדיין שואלת מה לעשות כדי לקבל ממנה מילה טובה. שפעם אחת היא תטפל בי ולא אני בה. אני שוכחת שהיא מתה. ואבוי לאשמה. אני גרה בבית שלה, לובשת לפעמים חלק מהבגדים שלה, מזיזה קצת אביזרים בבית, מחדשת, ופוחדת. מרגישה אשמה לשבת במרפסת, בשמש. ליהנות ממה שהיה שלה. לא מסוגלת לשתף ולהשתתף עם האחים שלי שגדולים ממני בעשרים שנה בזכרונות שלי מאמא ובטח שלא מאבא. אחרי שהם האשימו אותי במותו של אבא, שזירזתי אותו כביכול (שני ההורים נפטרו מסרטן), אני לא יכולה ולא רוצה להשתתף איתם בכאב שלי. זה גם לא אותו כאב. בכל זאת הם הכירו את ההורים יותר ממני. בכל זאת אני הייתי צמודה לאמא בסוף הדרך והם לא. אין לי את מי לשתף בכאב הנורא שלי, בגעגועים לאמא, לאמא, לאמא. קצת לאמא שהיתה באמת. הרבה לאמא שהיתה יכולה להיות לי ולא היתה. לאמא שפגעה בי כל כך. לאמא שאהבתי כל כך למרות הכל. לאמא שלא היתה מסוגלת לראות אותי או להיות שם בשבילי. לאמא שלא ראתה מה שהוא עשה לי או שלא היה איכפת לה. לאמא שלא נגעה בי. אני לא רוצה להרוס פה שום אידיליה, אני רק רוצה נחמה לכאב שלי, ולדעת שגם אם אני קצת שונה, עדיין אפשר לאהוב אותי ולהכיל אותי. שגם אם עברתי דברים איומים בחיים שלי, מותר לי להתאבל על שני ההורים שלי, אפילו שאני מודה שזה קשה לי מאד. קשה להתאבל וקשה להמשיך לחיות וקשה לי עם עצמי בכלל. מטען גדול של אשמה, של בושה, של הרגשה לא ראויה. גם אני רוצה לכתוב כמה שאני מתגעגעת למגע ידה המלטף של אמי, אבל מה לעשות שלא היה דבר כזה בכלל? שאמא אפילו לא ליוותה אותי לבדיקות שלי בבתי החולים שהייתי בכל כך הרבה כאלה? מה לעשות שננטשתי לטפל בעצמי בגיל כל כך צעיר? ואני כועסת היום, ואיך שמתחיל לי הכעס לטפס בחזה אני חונקת אותו, כי... כי היא היתה נכה רגשית, והיא השתדלה, והיא לא ידעה יותר טוב מזה... אני מנסה לתרץ עבורה, לסנגר עליה, ובכלל, איך אפשר ללכלך על המתים? ובכלל איך אפשר לאוורר את הכביסה המלוכלכת מחוץ לבית? הרי חונכתי לעולם לא לעשות את זה, ואבוי לאשמה... אז סליחה אם אני שונה ולא מסוגלת להזדהות עם כל הגעגועים לאמא בחגים - כי אמא לא היתה איתי מעולם בחגים (רק כשאבא היתה בחיים, אבל הוא נפטר כשהייתי ילדה). לא מסוגלת להזדהות עם הגעגועים לאמא שמחבקת, שנוגעת, שמלטפת, שאוהבת. לא יכולה. היה כל כך מעט וכל כך מאוחר מדי. ובכל זאת הגעגועים שלי מכים בי כמו מכות חשמל ואני כואבת את חסרונה ועדיין רודפת אחרי דמויות אימהיות שימלאו את החלל שאמא הותירה עוד בחייה. גם אני רוצה אמא. גם אני רוצה. יש לי כל כך מעט להתגעגע אליו, והמעט הזה הוא כל כך הרבה בשבילי. נגיעה אקראית. שם חיבה שהמציאה לי. פתקים מצחיקים שהשאירה לי. מתנות שקנתה לי פה ושם. בשלהי חייה, כשכבר לא התנגדה למגע ואפילו ביקשה אותו - כי היה לה אירוע מוחי חוץ מהסרטן, והיא חזרה להיות כמו ילדה בת 5. זה היה החיבוק, זה היה המגע, זה היה הליטוף (שלי אותה, אבל מה זה חשוב, לא נהיה קטנוניים). ואני ילדה רעבה. אני רעבה לאהבה. אני רעבה לאמא. אני צמאה. אני לא יודעת מה אני. אני מנסה להבין מה אני ואיפה אני ואיך יוצאים מכל הפלונטר הזה עם כמה שפחות פצעים מדממים. אני יודעת שאני כבר לא ילדה, אבל בנפשי אני עדיין כן, בועטת, כואבת, צורחת שלא תלך, שלא תעזוב אותי, והיא עזבה. עוד איך עזבה. הרבה לפני שנפטרה סופית מהעולם. ואני רוצה. רוצה אותה בחזרה. איך שהיא היתה. לא חשוב מה. עם כל ההשפלות והצרחות והשתיקות וההתעלמויות והקטילות. עם כל הניכור והלעג. ועם שמות החיבה הקטנים. והפתקים. והמאכלים שאהבתי. והצחוקים הספונטניים. והדייטים שהיא שיתפה אותי בהם ואני שיתפתי בשלי. והמילים שרק אנחנו הבנו. הביטויים שהמצאנו וצחקנו רק לנו. ואני רוצה. ורוצה. ורוצההההההההההההההההההההה

 

[דודה של גיא]

אלומת אור....

אלומת אור...בחרת בניק כזה..מדוע? השתמשי בה,באלומת האור הזו,להאיר לך את דרכך... הגעגוע הוא כ"כ עמוק וכמעט אין סופי,גם אם לא היתה שם שלימות ומושלמות, כי כנראה באמת,ולמרות סיפורך,אין כמו אמא. כתבת כ"כ יפה ומרגש. לא יודעת איך להגיב ואולי בכלל רצית רק לשתף.... אני כאן,קוראת אותך,דרך מילותייך,ומוצאת מקום לחבק אותך. רק טוב.

 

[אלומת האור]

מכירה את השיר "היי שקטה" של ריקי גל?

יש שם משפט: "...כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם, כמו אלומת האור הנה מצאה אותך". היית מאמינה שבעקבות הניק הזה שבחרתי לעצמי, שיניתי גם את שמי - השם שנולדתי איתו - לשם אור? תודה רבה על החיבוק. הייתי (ועודני) זקוקה לו. וגם על המילים היפות - תודה. לילה טוב, אור

 

[דודה של גיא]

מכירה בהחלט.

אני כאן...אנחנו כאן,גם בשבילך.

 

[אלומת האור]

../images/Emo51.gif../images/Emo140.gif

 

[עדןןן בת]

אור יקירה,

לזה קוראים ``מילים חצובות בסלע``. כל מילה היא דמעה קטנטנה, וביחד אפשר לומר שממש בכיתי כשקראתי, הכתיבה מרגשת מאד ומשקפת המון גם מרגשותיי... אז רציתי לומר שאני כאן,מחזקת את ידייך שולחת חיבוק אדיר ומבינה תמיד.. עדןןן.

 

[אלומת האור]

../images/Emo51.gif רבה לך ../images/Emo140.gif

 

[סוציולוגית משוגעת]

אלומת אור

אני מחפשת מילים לעודד אותך ולא מוצאת שולחת לך חיבוק אבל מרגישה שלא מספיק

מפחדת להגיב בציניות הרגילה, שמאפיינת אותי ולהפחיד אותך, אחרי שנפתחת אלינו בכזה אומץ... מה אומר? אוף החיים לא פיירים. תוציאי מהם את המיטב. ממשיכים הלאה. ולשנות את הבית זה בסדר! כי חייבים להמשיך הלאה, ומתישהו הכאב קצת פחות כואב, וצצים דברים משמחים בחיים שגורמים לנו לשכוח, ולו לרגע, כמה כואב לנו. מחזקת את ידיך

 

[אלומת האור]

../images/Emo51.gif../images/Emo142.gif

 

[קינגית7]

שלום אלומת

זה המקום בשבילך. זה מקום שיכול להכיל אותך. כל אחת כאן היא אחרת, לכל אחת כאבים אחרים, אבל לכולנו משהו משותף, כולנו בנות ללא אם. גם את ואת לדעתי כבר חברה בפורום ובכל מקרה, יכולה תמיד לכתוב כמה שתרצי ולהצטרף לצ'אטים ולבוא למפגש פורום ועדיין לא קראתי, אבל ראיתי שכבר כתבו לך כאן. כולן מקבלות כאן בחום ואהבה את כולן, את לא שונה. שולחת לך חיבוקים.

 

[אלומת האור]

../images/Emo51.gif רבה

 

[קינגית7]

../images/Emo140.gif

 

[אשבל1]

../images/Emo201.gifהיי אור

אני קוראת בדברייך שיש בך הרבה חמלה לאמך, הרבה אהבה וכמובן החסר גדול ... גדול... אני מקווה שעם שיחרור הרגשות כאן תהיה הקלה.....

 

[אלומת האור]

../images/Emo51.gif רבה ../images/Emo20.gif

 

[shandror]

מחבקת אותך!

אני לא רוצה לחטט, אבל מה היה בה (באמא שלך) לדעתך שכל כך התקשתה לאהוב אותך?? את יודעת שזה חוסר אהבה עצמית!!? כנראה שלא אהבה את עצמה עד כדי כך, שהיה לה מאוד קשה לתת אהבה למישהוא אחר (כולל לבת שלה)

 

[אלומת האור]

תודה לך

ואני לא רוצה כרגע להיכנס לסיפור של אמא שלי ומה היה לה ומה לא היה לה. יותר מדי כאב. אם את רוצה את יכולה להיכנס לבלוג שלי ולהציץ בו. כתבתי על כך הרבה... תודה על התמיכה! אור