קשה לי
שלום, קצת קשה לי לדבר כי אני אדם סגור,אבל החלטתי לספר על מצוקתי למרות זאת. השנה עברתי חוויה קשה מאד עם פטירתה הפתאומית של אמי.אני גרה איתה והיינו מאד קשורות. מרץ. כשהיגעתי איתה למיון הרופאים כעסו ושאלו למה היא באה רק עכשיו???? אני חייבת לציין שעד היום עובר בי אותו פחד איום שמחלחל אל כל פינה בגוף כשהבנתי היא בסכנת חיים. מאז אני שבורת לב .מרגישה כי הקרקע נשמטה מעלי והשמים נפלו אף הם.כל זה קרה כשההיתי בשבתון. אני אכולת רגשות אשמה על כי לא הבחנתי במצבה הקשה ועד יום מותי לא אפסיק לשאול את השאלה הזו. אני מתעוררת בבוקר ומיד מרגישה את כאב הלב הקשה.קשה לי למצוא עניין בדברים אפילו טלויזיה אני לא אוהבת לראות. חזרתי לעבודה ואני לא מבינה איך אנשים מתנהגים רגיל ושמחים כשלי קרה אסון כזה.אני גרה עם אחותי וילדיה ויש לי עוד אחות תאומה.אני מרגישה שהעצב זורם לי בדם.אמרו לי זהו אבל ואני מרגישה שלעולם לא אפסיק להתאבל במיוחד עם תחושת האשמה שלי. אז אומרים לי לכי לחברות ,תשבי בבתי קפה ואני לא מסוגלת ומחכה שיגיע ערב כדי שאוכל ללכת לישון. אני יודעת שזה נשמע כאילו אני בדיכאון אבל גם פסיכיאטרית שהייתי אצלה פעם אחת ונתנה לי כדורים לחודש אמרה לי אין כדורים לעצב.מה עושים? איך מתמודדים כי אני אדם שקשים לו שינויים בכלל
