קשה לי...
באיחור מסויים הגעתי לבעיה שרבות וטובות התמודדו איתה כאן לפני זמן קצר: התרגלות לגן. נמרוד, עוד מעט בן שנתיים, נכנס לראשונה לגן, אחרי שבשנה האחרונה היה לחילופין איתי ועם מטפלת (חצי שבוע). הוא ילד עצמאי, בטוח בעצמו, מעסיק את עצמו שעות, ידידותי לכל מי שמחייך אליו וחייכן גדול. למרות (או אולי בגלל?) שלא היה עד היום במסגרת, הקליטה הראשונית שלו בגן הייתה נהדרת: הוא היה נרגש משפע הגרויים והלך כמעט מיד עם המטפלות החדשות, כך שאחרי שישבתי איתו שם יומיים (אני עדיין לא עובדת, כיוון שעברנו למקום חדש), השארתי אותו - בהתחלה לשעתיים, ואח"כ ליותר, עד ליום מלא. הוא נפרד ממני בלי בעיה - כמעט לא שם לב שהלכתי, למרות מאמצי - והדיווח מהמטפלות היה שהילד שיחק, שר והעסיק את עצמו כל היום, ממש נולד לגן הן אמרו - מה שמתאים לילד שלי כמו שאני מכירה אותו. אבל - אז, כמו הרבה ילדים שנכנסים לגן, הוא תפס מחלה, שהתמשכה, והגיע ראש השנה, ובקיצור - הוא נעדר מן הגן זמן כמעט שווה לזמן ששהה שם. ומאז יש לי ילד אחר. בבית הוא אמנם (עדיין?) עצמאי כמו שהיה, אבל הוא כבר לא מוכן ללכת לאנשים אחרים, גם כאלה שהוא מכיר, (חוץ מאמא/אבא/סבתא) ובגן הוא נצמד אלי, ואחרי זמן מסוים, כשהוא מרגיש קצת יותר בטוח והולך לשחק, הוא מתחיל מיד לחפש אותי ולבכות אם הוא לרגע לא רואה אותי, או אם אחת המטפלות מייחסת אליו "יותר מדי". אני אמנם מוכנה להעביר אותו שוב תהליך קליטה, ואכן ביום ו´ והיום הייתי איתו שם כל היום, אבל המטפלת כבר אמרה לי היום (כהמלצה, היא מדגישה שהיא לא לוחצת עלי) שאולי כדאי לי פשוט לחתוך, למעני ולמענו, והיא בטוחה שהוא יסתדר. ונתנו לי דוגמא של ילדה, שהקליטה הייתה לה מאד קשה, והיום התרגלה, והיא מאד משולבת. אלא שאני ראיתי את הילדה הזו בימי הקליטה, איך היא בכתה כמעט בלי הפסקה, איך החזיקו אותה כל היום על הידיים (יאמר לזכותן!) ואיך גם זה רוב הזמן לא עזר. זה נראה לי יותר כמו שבירה. אז זה לא סוג ה"התרגלות" שאני רוצה בשביל נמרוד, ואני ממש בתחושת אשמה, שהנה אני שוברת לו את הבטחון הכל כך יפה שצמח איתו במשך שנתיים. יש גם בעיה יותר טכנית. הפעוטון הוא בקיבוץ, יש בו 14 ילדים ו-4 מטפלות קבועות, ועוד כוח עזר. הבעיה היא, שכל יום מטפלת אחרת בחופש, ומישהי מחליפה אותה, וזו כמעט אף פעם לא אותה אחת, וגם "כח העזר" מתחלפת כמעט כל יום. כך שנוצר מצב, שאני מרגישה שהוא לא מצליח להכיר ולהתקשר למישהו שיתן לו בטחון, תמיד יש שם מלא אנשים שהוא לא מכיר, ולמי הוא יפנה כשהוא צריך משהו? אני ממש במצוקה, והמטפלות כבר מסתכלות עלי כעל אמא היסטרית שלא יודעת להפרד מהילד שלה, ואני מרגישה שזה ממש לא נכון (וגם אנשים שמכירים אותי מעידים על כך), אף פעם לא הייתה לי בעיה להשאיר אותו עם המטפלת, אפילו אם בכה קצת, אבל עכשיו אני מרגישה שזה פשוט לא הילד שאני מכירה, ובמצב כזה אני אעשה לו עוול אם אשאיר אותו, ולכן אני באמת ממש לא מסוגלת להשאיר אותו. מקווה שלא הייתי ארוכה ומבולבלת מדי, אבל אני ממש צריכה עזרה (או לפחות תמיכה...
)
באיחור מסויים הגעתי לבעיה שרבות וטובות התמודדו איתה כאן לפני זמן קצר: התרגלות לגן. נמרוד, עוד מעט בן שנתיים, נכנס לראשונה לגן, אחרי שבשנה האחרונה היה לחילופין איתי ועם מטפלת (חצי שבוע). הוא ילד עצמאי, בטוח בעצמו, מעסיק את עצמו שעות, ידידותי לכל מי שמחייך אליו וחייכן גדול. למרות (או אולי בגלל?) שלא היה עד היום במסגרת, הקליטה הראשונית שלו בגן הייתה נהדרת: הוא היה נרגש משפע הגרויים והלך כמעט מיד עם המטפלות החדשות, כך שאחרי שישבתי איתו שם יומיים (אני עדיין לא עובדת, כיוון שעברנו למקום חדש), השארתי אותו - בהתחלה לשעתיים, ואח"כ ליותר, עד ליום מלא. הוא נפרד ממני בלי בעיה - כמעט לא שם לב שהלכתי, למרות מאמצי - והדיווח מהמטפלות היה שהילד שיחק, שר והעסיק את עצמו כל היום, ממש נולד לגן הן אמרו - מה שמתאים לילד שלי כמו שאני מכירה אותו. אבל - אז, כמו הרבה ילדים שנכנסים לגן, הוא תפס מחלה, שהתמשכה, והגיע ראש השנה, ובקיצור - הוא נעדר מן הגן זמן כמעט שווה לזמן ששהה שם. ומאז יש לי ילד אחר. בבית הוא אמנם (עדיין?) עצמאי כמו שהיה, אבל הוא כבר לא מוכן ללכת לאנשים אחרים, גם כאלה שהוא מכיר, (חוץ מאמא/אבא/סבתא) ובגן הוא נצמד אלי, ואחרי זמן מסוים, כשהוא מרגיש קצת יותר בטוח והולך לשחק, הוא מתחיל מיד לחפש אותי ולבכות אם הוא לרגע לא רואה אותי, או אם אחת המטפלות מייחסת אליו "יותר מדי". אני אמנם מוכנה להעביר אותו שוב תהליך קליטה, ואכן ביום ו´ והיום הייתי איתו שם כל היום, אבל המטפלת כבר אמרה לי היום (כהמלצה, היא מדגישה שהיא לא לוחצת עלי) שאולי כדאי לי פשוט לחתוך, למעני ולמענו, והיא בטוחה שהוא יסתדר. ונתנו לי דוגמא של ילדה, שהקליטה הייתה לה מאד קשה, והיום התרגלה, והיא מאד משולבת. אלא שאני ראיתי את הילדה הזו בימי הקליטה, איך היא בכתה כמעט בלי הפסקה, איך החזיקו אותה כל היום על הידיים (יאמר לזכותן!) ואיך גם זה רוב הזמן לא עזר. זה נראה לי יותר כמו שבירה. אז זה לא סוג ה"התרגלות" שאני רוצה בשביל נמרוד, ואני ממש בתחושת אשמה, שהנה אני שוברת לו את הבטחון הכל כך יפה שצמח איתו במשך שנתיים. יש גם בעיה יותר טכנית. הפעוטון הוא בקיבוץ, יש בו 14 ילדים ו-4 מטפלות קבועות, ועוד כוח עזר. הבעיה היא, שכל יום מטפלת אחרת בחופש, ומישהי מחליפה אותה, וזו כמעט אף פעם לא אותה אחת, וגם "כח העזר" מתחלפת כמעט כל יום. כך שנוצר מצב, שאני מרגישה שהוא לא מצליח להכיר ולהתקשר למישהו שיתן לו בטחון, תמיד יש שם מלא אנשים שהוא לא מכיר, ולמי הוא יפנה כשהוא צריך משהו? אני ממש במצוקה, והמטפלות כבר מסתכלות עלי כעל אמא היסטרית שלא יודעת להפרד מהילד שלה, ואני מרגישה שזה ממש לא נכון (וגם אנשים שמכירים אותי מעידים על כך), אף פעם לא הייתה לי בעיה להשאיר אותו עם המטפלת, אפילו אם בכה קצת, אבל עכשיו אני מרגישה שזה פשוט לא הילד שאני מכירה, ובמצב כזה אני אעשה לו עוול אם אשאיר אותו, ולכן אני באמת ממש לא מסוגלת להשאיר אותו. מקווה שלא הייתי ארוכה ומבולבלת מדי, אבל אני ממש צריכה עזרה (או לפחות תמיכה...
