אלומת האור
New member
קשה לי
נחנקת מעצב. הכול מרגיש לי לא אמיתי. זה לא ייתכן שכל יום מישהי אחרת עוזבת, מישהו אחר עוזב. זה מערער אותי ואני מרגישה חולשה. המדריכה עוזבת בשבוע הבא. שבוע אחרי זה עוזבת הרכזת (עד שהצלחתי לשכנע את עצמי להתרגל אליה...). הפסיכיאטרית האהובה כל כך שלי יוצאת לחופשה ולא ידוע מתי תחזור אם בכלל ובאיזה היקף, היא עוד לא יודעת כלום. המאמנת שלי בתכנית עזבה אותי בלי שום התראה מראש ורק בגלל האגו העצום שלה, שלא ידעתי שיש לה כזה בכלל. אני צוללת, צלילה חדה באוויר, אני לא יודעת מה יחזיק אותי עכשיו חוץ מאלוהים בכבודו ובעצמו. קשה לי לבטוח באנשים, כי הם עוזבים, וכי הם מנצלים את המידע שיש להם עליי כדי לחשוף אותו וכדי להטיח לי אותו בפרצוף ברגעים הכי קשים ופגיעים שלי בלאו הכי. הכול עיסתי, מבולבל ובחוש, גושים ואין סדר, הנפש שלי נשפכת לי מהגוף וחוזרת ואני לא מוצאת אותה ולא יודעת מה יהיה אתי. מרגישה שהקרקע מתחת לרגליי הולכת ונשמטת. ומה יחזיק אותי חוץ מהאוכל? אין לי כוח להיות נחמדה ולחייך, לחשוב כל הזמן על אחרים ועל התחשבות. נמאס לי. מדברת הרבה עם מי שלא רלוונטי, ולא מצליחה לעצור. שונאת שזה קורה לי, השלשול המילולי הזה. ואנשים שנמצאים אתי רק כי הם מרחמים עליי ועושים לי טובה, ואני משעממת אותם ובכלל איבדתי את המומנטום והם מתעלמים ממני אפילו שהם אתי, ושום דבר כבר לא יחזור להיות כמו שהיה. אלוהים, בבקשה עזור לי שלא אתפרק פה, כי אין לאן ליפול. אין. אני יודעת, הייתי שם, וגם אשפוזים לא עזרו, רק החמירו את המצב שלי. מרגישה לא מוחזקת, כל הצוות השיקומי שלי עוזב, או רובו לפחות, וכשרוצים עזרה צריך ללמוד לבקש. לא לתבוע ולא לחכות שיבחינו בי ושיטפלו בי. אין זמן לזה, אנשים לא באמת רואים מעבר לגבול של עצמם, וגם כשאני כבר מבקשת עזרה, לפעמים דוחים אותי וזה כל כך כואב, עד שכבר אין כוח לבקש יותר. אני יודעת שאף אחד חוץ מאלוהים לא יכול להכיל אותי, ולא יוכל לעולם. אני תיק כבד מדיי, ולכן אני משתדלת לא להכביד. גם אין על מי להכביד, אנשים ישר בורחים. אז אני מעמידה פנים שמחות ומרוצות, אבל רואים עליי. אני לא יכולה להסתיר כעס אפילו שאני מאוד מנסה. אני לא נעימה, אין לי סבלנות להיות נעימה. אין לי סבלנות לכלום, ואלוהים יודע איך אני ממשיכה מכאן.
נחנקת מעצב. הכול מרגיש לי לא אמיתי. זה לא ייתכן שכל יום מישהי אחרת עוזבת, מישהו אחר עוזב. זה מערער אותי ואני מרגישה חולשה. המדריכה עוזבת בשבוע הבא. שבוע אחרי זה עוזבת הרכזת (עד שהצלחתי לשכנע את עצמי להתרגל אליה...). הפסיכיאטרית האהובה כל כך שלי יוצאת לחופשה ולא ידוע מתי תחזור אם בכלל ובאיזה היקף, היא עוד לא יודעת כלום. המאמנת שלי בתכנית עזבה אותי בלי שום התראה מראש ורק בגלל האגו העצום שלה, שלא ידעתי שיש לה כזה בכלל. אני צוללת, צלילה חדה באוויר, אני לא יודעת מה יחזיק אותי עכשיו חוץ מאלוהים בכבודו ובעצמו. קשה לי לבטוח באנשים, כי הם עוזבים, וכי הם מנצלים את המידע שיש להם עליי כדי לחשוף אותו וכדי להטיח לי אותו בפרצוף ברגעים הכי קשים ופגיעים שלי בלאו הכי. הכול עיסתי, מבולבל ובחוש, גושים ואין סדר, הנפש שלי נשפכת לי מהגוף וחוזרת ואני לא מוצאת אותה ולא יודעת מה יהיה אתי. מרגישה שהקרקע מתחת לרגליי הולכת ונשמטת. ומה יחזיק אותי חוץ מהאוכל? אין לי כוח להיות נחמדה ולחייך, לחשוב כל הזמן על אחרים ועל התחשבות. נמאס לי. מדברת הרבה עם מי שלא רלוונטי, ולא מצליחה לעצור. שונאת שזה קורה לי, השלשול המילולי הזה. ואנשים שנמצאים אתי רק כי הם מרחמים עליי ועושים לי טובה, ואני משעממת אותם ובכלל איבדתי את המומנטום והם מתעלמים ממני אפילו שהם אתי, ושום דבר כבר לא יחזור להיות כמו שהיה. אלוהים, בבקשה עזור לי שלא אתפרק פה, כי אין לאן ליפול. אין. אני יודעת, הייתי שם, וגם אשפוזים לא עזרו, רק החמירו את המצב שלי. מרגישה לא מוחזקת, כל הצוות השיקומי שלי עוזב, או רובו לפחות, וכשרוצים עזרה צריך ללמוד לבקש. לא לתבוע ולא לחכות שיבחינו בי ושיטפלו בי. אין זמן לזה, אנשים לא באמת רואים מעבר לגבול של עצמם, וגם כשאני כבר מבקשת עזרה, לפעמים דוחים אותי וזה כל כך כואב, עד שכבר אין כוח לבקש יותר. אני יודעת שאף אחד חוץ מאלוהים לא יכול להכיל אותי, ולא יוכל לעולם. אני תיק כבד מדיי, ולכן אני משתדלת לא להכביד. גם אין על מי להכביד, אנשים ישר בורחים. אז אני מעמידה פנים שמחות ומרוצות, אבל רואים עליי. אני לא יכולה להסתיר כעס אפילו שאני מאוד מנסה. אני לא נעימה, אין לי סבלנות להיות נעימה. אין לי סבלנות לכלום, ואלוהים יודע איך אני ממשיכה מכאן.
