קשה לי
אמא שלי אוהבת אותי, אני יודעת. היא דואגת לי מעומק ליבה ומבחינתה אנחנו, הילדים, מרכז חייה והיא תעשה הכל בשבילנו. אבל כוונות טובות לחוד והמציאות (שלי) לחוד. הציפיות שלה ממני עוטפות אותי מכל עבר עד כדי מחנק והיא אפילו לא מצליחה להבין עד כמה. אני מרגישה כלואה ברצון לרצוֹת אותה מצד אחד וברצון לחיות את חיי מצד שני. היא בכלל בטוחה שלרצוֹת אותה זו האופציה ההגיונית היחידה. למרות 26 שנותי וכמעט 2 תארים אמא שלי רואה בי עדיין ילדה. ילדה שלא מבינה את המציאות סביבה ויש להגן עליה (כל מי שמכיר אותי, אפילו קצת, יודע שאני לא כזו). אני יודעת שתמיד אומרים שההורים תמיד רואים בנו ילדים, אבל זה יותר קיצוני מזה. אני מניחה שיש פה סוג של חרדה שאני לא באמת יודעת איך להתמודד איתה. החרדה הזו מצד אחד והרצון שלי לנהל את חיי כמישהי בוגרת מהצד השני מביאים לחיכוכים ללא הרף במהלך השנים האחרונות. המשחק על המצפון שלי שמתלווה אליהם ("את עושה הכל כדי להרוג אותי") אוכל אותי מבפנים כל פעם מחדש. למרות שברגעים בהם ההיגיון שלי מופעל אני באמת יודעת שאני לא רעה ולא ממש בעייתית והרבה אמהות היו לוקחות אותי כבת... לפני כמה שנים הבנתי שקשה לי להתמודד עם זה ואחרי שהפכתי להיות עצמאית כלכלית עזבתי את הבית ואני מבקרת רק בסופי שבוע. יחד עם זאת, הבעיה לא נפתרה. אמא שלי עדיין מצפה שאני אעדכן כל פרט ופרט מחיי, אדווח איפה אני נמצאת ואם היא לא תשיג אותי בטלפון, בפעם הבאה שהיא תשיג אותי (לאחר הרבה שיחות שלא נענו) אזכה לנזיפה פולנית אמיתית (כי לשחק על המצפון שלי אפשר גם דרך הטלפון, זה לא מסובך
) עם הזמן הצלחתי להוריד קצת את מינון השיחות וכמי שמכבדת את הדאגה שלה אני מנסה להשתדל להיענות לבקשתה ולעדכן מה שיותר. גם את כמות הפרטים ניסיתי לצמצם בחוסר הצלחה (היא אמא שלי, קשה לי לא לשתף אותה) אבל גם המעט שאני מצמצמת מביא להעלבותה ולטענה שאחרי כל מה שעשתה בשבילי כל חיי מגיע לה להיות מעורבת הרבה יותר מחברותי שסביבי. לו זה היה מסתכם בהעלבות סתם עוד הייתי שורדת, אבל כל חיכוך קטן שכזה וכל פעם שאני לא מרצה אותה ולא עושה הכל להשתקת דאגתה מביאים לסוג של פיצוץ. כך נוצר מעגל בלתי נגמר של פיצוץ, התנצלות שלי לאחר שהחלטתי שאני האדם הבוגר שאתנצל על כלום, רגעי שקט שוב פיצוץ. ניסיתי להסביר את עצמי שלא ברגעי מריבה, אבל זה לא הביא ליותר מידי תוצאות. גם הניסיון להציע שנלך לעזרה מקצועית זכה בסירוב. איך מתמודדים? (לא בטוחה למה הגעתי לפרוק דווקא כאן... אולי התובנות של הנשים החכמות שפה תעזורנה לי קצת) (לא לעמוד ראשי)
אמא שלי אוהבת אותי, אני יודעת. היא דואגת לי מעומק ליבה ומבחינתה אנחנו, הילדים, מרכז חייה והיא תעשה הכל בשבילנו. אבל כוונות טובות לחוד והמציאות (שלי) לחוד. הציפיות שלה ממני עוטפות אותי מכל עבר עד כדי מחנק והיא אפילו לא מצליחה להבין עד כמה. אני מרגישה כלואה ברצון לרצוֹת אותה מצד אחד וברצון לחיות את חיי מצד שני. היא בכלל בטוחה שלרצוֹת אותה זו האופציה ההגיונית היחידה. למרות 26 שנותי וכמעט 2 תארים אמא שלי רואה בי עדיין ילדה. ילדה שלא מבינה את המציאות סביבה ויש להגן עליה (כל מי שמכיר אותי, אפילו קצת, יודע שאני לא כזו). אני יודעת שתמיד אומרים שההורים תמיד רואים בנו ילדים, אבל זה יותר קיצוני מזה. אני מניחה שיש פה סוג של חרדה שאני לא באמת יודעת איך להתמודד איתה. החרדה הזו מצד אחד והרצון שלי לנהל את חיי כמישהי בוגרת מהצד השני מביאים לחיכוכים ללא הרף במהלך השנים האחרונות. המשחק על המצפון שלי שמתלווה אליהם ("את עושה הכל כדי להרוג אותי") אוכל אותי מבפנים כל פעם מחדש. למרות שברגעים בהם ההיגיון שלי מופעל אני באמת יודעת שאני לא רעה ולא ממש בעייתית והרבה אמהות היו לוקחות אותי כבת... לפני כמה שנים הבנתי שקשה לי להתמודד עם זה ואחרי שהפכתי להיות עצמאית כלכלית עזבתי את הבית ואני מבקרת רק בסופי שבוע. יחד עם זאת, הבעיה לא נפתרה. אמא שלי עדיין מצפה שאני אעדכן כל פרט ופרט מחיי, אדווח איפה אני נמצאת ואם היא לא תשיג אותי בטלפון, בפעם הבאה שהיא תשיג אותי (לאחר הרבה שיחות שלא נענו) אזכה לנזיפה פולנית אמיתית (כי לשחק על המצפון שלי אפשר גם דרך הטלפון, זה לא מסובך
