קשה לי עם זה...
מייד אחרי הגט הוא נסע. לברוח... לברוח! לברוח מתגובות הסביבה לגירושיו של הבחור שהיה ועודנו הציר המרכזי, ה"מסמר" בכל מקום אליו הוא מגיע, לברוח מהמשפחה, ולברוח מהצורך להתמודד עם הריחוק מהילדים. וגם עוד כמה דברים שהוא לא פרט, אבל הם קיימים. לבנות היה כל כך קשה. הוא (היה?) אבא טוב ומסור שתמיד דאג ודואג להן, והן, ה"ילדות של אבא", מאוד קשורות אליו. לקח להן זמן להתרגל. עם הקטנה זו היתה קטסטרופה של ממש. היא לא הפסיקה לבכות ולבקש אותו, ולהיצמד אלי. ולא עזרו כל החום והאהבה שהרעפתי עליה, הלב נשבר. וגם הגננת לא התמודדה עם זה ועמדתי בפני אי נעימויות.. זה היה מוזר. היא היתה בגיל שילדים לא זוכרים דברים, היתה צריכה לשכוח אותו כבר... עם חלוף הזמן החלטנו, בעצת הפסיכולוג, שהיא תדבר איתו רק פעם בשבוע ולא כל יום, וזה עזר. היא השתחררה ממנו, חזרה להיות מה שהיתה תמיד: ילדה שמחה ומאושרת ששרה ורוקדת כל היום ומרעיפה על כולנו אהבה ומקבלת מכולנו פי עשר בחזרה. ועכשיו, בעוד חודש, הוא יגיע כדי לשהות כאן בפסח, וכולי חששות וגם כעס. הוא אומר לי "אני אבא שלה", ואני אומרת: אם אתה אבא שלה למה נטשת וברחת, והשארת לי את כל ההתמודדות? אני זאת שעמדה כאן בכל הקשיים עד שהגענו למצב בו סוף סוף טוב לה. ועכשיו הוא יבוא, ויעשה בלגן בראשה וברגשותיה, ואחרי שבוע - שבועיים ייסע בחזרה, ושוב אצטרך להתמודד עם כל הבכי והדמעות. כן, אני יודעת, הוא אבא שלה וזה חשוב ולכן לא אמנע זאת ממנו. אני רוצה שהיא תזכור שיש לה אבא, שהדבר הזה קיים. אבל זה מציק לי מאוד. הסדרי ראיה אינם זכות בלבד, אלא גם חובה. האיש קיבל הסדרי ראיה נוחים ביותר, אבל בחר שלא להתמודד אלא לברוח. למה זה מגיע לי??? למה?!? אני משקיעה בבנותיו את הנשמה יום יום ושעה שעה, הוא יבוא ויקצור את הפירות, ויהרוס - כדי שאני אצטרך להתמודד שוב עם הבניה, ועם הכאב? שלא לדבר על ההשלכות הפסיכולוגיות - ילד זה צעצוע? כשנוח לך אתה בא ומשחק איתו, וכשלא מסתדר אתה הולך? הצעצוע הזה הוא נפש רגישה! לא אמרתי לו מילה מכל זה, ואני לא יודעת בדיוק איך להבהיר את זה. מצטערת, אבל זה לא מקובל עלי. אם כל כך חשוב לו הקשר עם בנותיו לפחות שיגיע לארץ בתדירות גבוהה יותר, ולא יהרוס את כל מה שבניתי בעמל רב, ובדמעות רבות עוד יותר.
מייד אחרי הגט הוא נסע. לברוח... לברוח! לברוח מתגובות הסביבה לגירושיו של הבחור שהיה ועודנו הציר המרכזי, ה"מסמר" בכל מקום אליו הוא מגיע, לברוח מהמשפחה, ולברוח מהצורך להתמודד עם הריחוק מהילדים. וגם עוד כמה דברים שהוא לא פרט, אבל הם קיימים. לבנות היה כל כך קשה. הוא (היה?) אבא טוב ומסור שתמיד דאג ודואג להן, והן, ה"ילדות של אבא", מאוד קשורות אליו. לקח להן זמן להתרגל. עם הקטנה זו היתה קטסטרופה של ממש. היא לא הפסיקה לבכות ולבקש אותו, ולהיצמד אלי. ולא עזרו כל החום והאהבה שהרעפתי עליה, הלב נשבר. וגם הגננת לא התמודדה עם זה ועמדתי בפני אי נעימויות.. זה היה מוזר. היא היתה בגיל שילדים לא זוכרים דברים, היתה צריכה לשכוח אותו כבר... עם חלוף הזמן החלטנו, בעצת הפסיכולוג, שהיא תדבר איתו רק פעם בשבוע ולא כל יום, וזה עזר. היא השתחררה ממנו, חזרה להיות מה שהיתה תמיד: ילדה שמחה ומאושרת ששרה ורוקדת כל היום ומרעיפה על כולנו אהבה ומקבלת מכולנו פי עשר בחזרה. ועכשיו, בעוד חודש, הוא יגיע כדי לשהות כאן בפסח, וכולי חששות וגם כעס. הוא אומר לי "אני אבא שלה", ואני אומרת: אם אתה אבא שלה למה נטשת וברחת, והשארת לי את כל ההתמודדות? אני זאת שעמדה כאן בכל הקשיים עד שהגענו למצב בו סוף סוף טוב לה. ועכשיו הוא יבוא, ויעשה בלגן בראשה וברגשותיה, ואחרי שבוע - שבועיים ייסע בחזרה, ושוב אצטרך להתמודד עם כל הבכי והדמעות. כן, אני יודעת, הוא אבא שלה וזה חשוב ולכן לא אמנע זאת ממנו. אני רוצה שהיא תזכור שיש לה אבא, שהדבר הזה קיים. אבל זה מציק לי מאוד. הסדרי ראיה אינם זכות בלבד, אלא גם חובה. האיש קיבל הסדרי ראיה נוחים ביותר, אבל בחר שלא להתמודד אלא לברוח. למה זה מגיע לי??? למה?!? אני משקיעה בבנותיו את הנשמה יום יום ושעה שעה, הוא יבוא ויקצור את הפירות, ויהרוס - כדי שאני אצטרך להתמודד שוב עם הבניה, ועם הכאב? שלא לדבר על ההשלכות הפסיכולוגיות - ילד זה צעצוע? כשנוח לך אתה בא ומשחק איתו, וכשלא מסתדר אתה הולך? הצעצוע הזה הוא נפש רגישה! לא אמרתי לו מילה מכל זה, ואני לא יודעת בדיוק איך להבהיר את זה. מצטערת, אבל זה לא מקובל עלי. אם כל כך חשוב לו הקשר עם בנותיו לפחות שיגיע לארץ בתדירות גבוהה יותר, ולא יהרוס את כל מה שבניתי בעמל רב, ובדמעות רבות עוד יותר.
