קשה לי.(ט')
היי, גם אם לא תקראו הכל, אשמח אם תתייחסו לשאלה שלי שבסוף (מוטב שתקראו, כמובן) תמיד הייתי רזה מאד, ובפרט ספורטאית מאד. עכשיו אני בת 18 ואין לי מחזור. אני מוכרחה לעלות במשקל, והרופאים מאיימים: בגיל 25 תשברי את מפרק הירך, אבל העקר שתהיי רזה. אני פוחדת פחד מוות - שאני אמות בגיל צעיר, שאני אהיה חולה נורא, שישברו לי העצמות, כי כשהאסטרוגן נמוך אין סידן. ומאז שאני צריכה להשמין, כמה שנים טובות כבר, אני בעקר עסוקה בלהזהר לא להשמין. לפעמים נופלת עלי ההכרה שאין שום ברירה ואז אני מרשה לעצמי לטחון, אבל על פי רב אני נופלת בחזרה מיד אחרי שעליתי. אני מרגישה באופן מעוות כלשהו שאני נראית במיטבי במשקל "הישן", ושבמשקל החדש אני לא יפהפיה. ואם אני לא יפהפיה אף אחד לא יאהב אותי, או שאולי מישהו יאהב אותי, אבל הוא כנראה יהיה טיפוס מתפשר, ואני לעולם לא אהיה טובה מספיק. אני רוצה לדעת שאני אראה טוב גם במשקל החדש, אבל זו טעות חמורה לרצות לדעת את את זה. מה שאני באמת צריכה לדעת הוא שזה לא משנה בכלל, אם אני יפה, או לא. זה לא משנה אם אני יפה בכל מקרה. זה משנה שאני חכמה ומבריקה, שאני מוכשרת ונפלאה מהרבה סיבות אחרות. אבל בנתיים במקום לחשוב ככה, על פי רב אני בעקר מתרגלת שנאה כלפי הירכיים שלי, או כלפי הבטן, שהיא מושלמת במשקל הקודם, ולא לטעמי בנוכחי, ואני לא רוצה לדמיין אפילו איך היא תראה במשקל היעד שבו אני אקבל מחזור סוף סוף. אבל זאת עוד בעיה - אין משקל יעד. אני לא יודעת עוד כמה אני אצטרך לעלות. מסתמן: הרבה. וזה לא שאני איזה מקל מהלך. הייתי, אבל הייתי חזקה מספיק כדי להתקדם בתהליך שהוביל לכך שעכשיו אני נראית ממוצעת יחסית במשקלי. אבל אני שרירית מאד. ואני שונאת את העולם על שיש בנות אחרות שבמשקל שלי וכמה קילו פחות ממנו מקבלות מחזור, ועלי נכפה להמשיך להתנפח ולהתנפח. אני רוצה יותר מדי להיות מדהימה, אבל כרגע אני בעקר שונאת את עצמי ומבכה את העובדה המצערת שהנסיבות הרפואיות לקחו ממנו את הזכות שלי לשלוט בגוף שהיה שלי. אני מקנאה (!) כשאני שומעת בנות שמנות מנסות דיאטות, כי אני מרגישה כאילו להן יש המון פוטנציאל. הן יתייפו, ואני אתכער, אף על פי שלו המחזור המסריח שלי היה טורח להגיע יכולתי לשלוט בהרגלי האכילה שלי בקלות (לאכול אוכל בריא, לעשות ספורט, לאכול מעט - כל אלה דברים שיכולתי להפליא בהם, ואכן הייתי טובה בהם מאד, ועכשיו הם כמו אסורים. החלטתי להפסיק לעשות כפיפות בטן, שכיבות סמיכה, להקטין את מסת השריר לטובת אחוזי שומן.). וקשה לי!!!!!! למה אסור לי להיות רזה וזהו? אני יכולה, יכולה יותר טוב מהמוני בנות אחרות. אני מקנאה בכל העולם ואשתו. ואני ממשיכה את תהליך ההתפחה, כן, אין ברירה, מעשה ומחשבות לחוד, בבקשה. אבל אני עדיין יורקת לפעמים. זו תופעה מוכרת, לירוק את האוכל? אני לא מקיאה, אבל אני לועסת (לעיתים במה שעשוי להיות בולמוס שכזה) את האוכל ונהנית מהטעם שלו בפה, ויורקת לתוך מפית את האוכל הלעוס. אף אחד לא שם לב מעולם. אני מרגישה מגעילה, אבל אני לא שולטת בעצמי, וכמויות די גדולות של אוכל נערמות להן בגושי מזון לעוס עטוף יפה במפית נייר לבנה וממלאות את הפח. חפשתי באינטרנט מידע על בולמיה, ולא מצאתי שום התייחסויות ליריקה. אולי המצאתי משהו חדש כי אני מפחדת להקיא, אני מרגישה קצת מופרעת. לאכול. לאכול. קשה לי קשה לי קשה לי. דיייייי.
היי, גם אם לא תקראו הכל, אשמח אם תתייחסו לשאלה שלי שבסוף (מוטב שתקראו, כמובן) תמיד הייתי רזה מאד, ובפרט ספורטאית מאד. עכשיו אני בת 18 ואין לי מחזור. אני מוכרחה לעלות במשקל, והרופאים מאיימים: בגיל 25 תשברי את מפרק הירך, אבל העקר שתהיי רזה. אני פוחדת פחד מוות - שאני אמות בגיל צעיר, שאני אהיה חולה נורא, שישברו לי העצמות, כי כשהאסטרוגן נמוך אין סידן. ומאז שאני צריכה להשמין, כמה שנים טובות כבר, אני בעקר עסוקה בלהזהר לא להשמין. לפעמים נופלת עלי ההכרה שאין שום ברירה ואז אני מרשה לעצמי לטחון, אבל על פי רב אני נופלת בחזרה מיד אחרי שעליתי. אני מרגישה באופן מעוות כלשהו שאני נראית במיטבי במשקל "הישן", ושבמשקל החדש אני לא יפהפיה. ואם אני לא יפהפיה אף אחד לא יאהב אותי, או שאולי מישהו יאהב אותי, אבל הוא כנראה יהיה טיפוס מתפשר, ואני לעולם לא אהיה טובה מספיק. אני רוצה לדעת שאני אראה טוב גם במשקל החדש, אבל זו טעות חמורה לרצות לדעת את את זה. מה שאני באמת צריכה לדעת הוא שזה לא משנה בכלל, אם אני יפה, או לא. זה לא משנה אם אני יפה בכל מקרה. זה משנה שאני חכמה ומבריקה, שאני מוכשרת ונפלאה מהרבה סיבות אחרות. אבל בנתיים במקום לחשוב ככה, על פי רב אני בעקר מתרגלת שנאה כלפי הירכיים שלי, או כלפי הבטן, שהיא מושלמת במשקל הקודם, ולא לטעמי בנוכחי, ואני לא רוצה לדמיין אפילו איך היא תראה במשקל היעד שבו אני אקבל מחזור סוף סוף. אבל זאת עוד בעיה - אין משקל יעד. אני לא יודעת עוד כמה אני אצטרך לעלות. מסתמן: הרבה. וזה לא שאני איזה מקל מהלך. הייתי, אבל הייתי חזקה מספיק כדי להתקדם בתהליך שהוביל לכך שעכשיו אני נראית ממוצעת יחסית במשקלי. אבל אני שרירית מאד. ואני שונאת את העולם על שיש בנות אחרות שבמשקל שלי וכמה קילו פחות ממנו מקבלות מחזור, ועלי נכפה להמשיך להתנפח ולהתנפח. אני רוצה יותר מדי להיות מדהימה, אבל כרגע אני בעקר שונאת את עצמי ומבכה את העובדה המצערת שהנסיבות הרפואיות לקחו ממנו את הזכות שלי לשלוט בגוף שהיה שלי. אני מקנאה (!) כשאני שומעת בנות שמנות מנסות דיאטות, כי אני מרגישה כאילו להן יש המון פוטנציאל. הן יתייפו, ואני אתכער, אף על פי שלו המחזור המסריח שלי היה טורח להגיע יכולתי לשלוט בהרגלי האכילה שלי בקלות (לאכול אוכל בריא, לעשות ספורט, לאכול מעט - כל אלה דברים שיכולתי להפליא בהם, ואכן הייתי טובה בהם מאד, ועכשיו הם כמו אסורים. החלטתי להפסיק לעשות כפיפות בטן, שכיבות סמיכה, להקטין את מסת השריר לטובת אחוזי שומן.). וקשה לי!!!!!! למה אסור לי להיות רזה וזהו? אני יכולה, יכולה יותר טוב מהמוני בנות אחרות. אני מקנאה בכל העולם ואשתו. ואני ממשיכה את תהליך ההתפחה, כן, אין ברירה, מעשה ומחשבות לחוד, בבקשה. אבל אני עדיין יורקת לפעמים. זו תופעה מוכרת, לירוק את האוכל? אני לא מקיאה, אבל אני לועסת (לעיתים במה שעשוי להיות בולמוס שכזה) את האוכל ונהנית מהטעם שלו בפה, ויורקת לתוך מפית את האוכל הלעוס. אף אחד לא שם לב מעולם. אני מרגישה מגעילה, אבל אני לא שולטת בעצמי, וכמויות די גדולות של אוכל נערמות להן בגושי מזון לעוס עטוף יפה במפית נייר לבנה וממלאות את הפח. חפשתי באינטרנט מידע על בולמיה, ולא מצאתי שום התייחסויות ליריקה. אולי המצאתי משהו חדש כי אני מפחדת להקיא, אני מרגישה קצת מופרעת. לאכול. לאכול. קשה לי קשה לי קשה לי. דיייייי.